אל תגידו נגיד
צ’רצ’יל היה שתיין ואקסצנטרי וקנדי היה רודף שמלות מושבע. הם לא היו עוברים את טירקל
האם זו שעתה היפה של המלחמה נגד השחיתות, נדבך מרכזי במאבק למען טוהר המידות, מגדלור של שקיפות, צדק ומוסר אישי? או שמא התקף נוירוזה קולקטיבי, היפר־ונטילציה של טהרנות וצדקנות המגובה בתקשורת המשועממת מעונת המלפפונים? נדמה שבכל פינה עומד אינקוויזיטור רתחני, מטיף נוסח סבונרולה הצווח מקיטונו המקודש "מחוברים נמאסתם", בעוד להבות מדורת השבט חורכות את רגלי האידיוט התורן.
הביקורת על נתניהו ולפיד שמזמזו את זמן הנגיד במשחק מקדים חסר פואנטה נכונה, אולם האווירה שבה כל אדם חשוד מרגע שהוא מתמודד או מועמד לתפקיד ציבורי מסוכנת. ההיסטוריה האנושית עמוסה דוגמאות של דמויות הירואיות שלא היו עוברות גם את ועדת קבלה לכלא רמלה, ומנגד תקופות של פרנויה מוסרית שהטריפה את ההמון לציד מכשפות מדומיין.
וינסטון צ’רצ’יל מונה לראש ממשלת בריטניה לפני 73 שנה. רק שנתיים קודם לכן האיש נחשב גמור, פוליטיקאי מזדקן, כישלון מוחלט במונחי זמנו: כלנתריסט עוד לפני שרחמים כלנתר נולד, שתיין שמן ואקסצנטרי, מושא תיעובם של אליטות אקדמיה ותקשורת שראו בו אחת מהדמויות המזהמות את שולי החיים פוליטיים. באותו חודש נורא נפלה צרפת בידי הגרמנים, הבריטים נסוגו מושפלים מהיבשת, ורבים במפלגתו האמינו שהגיעה השעה לקחת את העסקה הטובה ביותר שאפשר לקבל מהגרמנים.
ואז צ’רצ’יל עלה לבמת הנואמים ונשבע: "נגן על האי שלנו בכל מחיר. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע". הוא הבטיח דם, יזע, עמל ודמעות, וקיים. בריטניה לא נכנעה. הנאצים הובסו. אנשיו דימו אותו לסוס המלחמה המתואר בפרק ל"ט בספר איוב: "יחפרו בעמק וישיש בכוח יצא לקראת נשק, ישחק לפחד ולא יחת, ולא ישוב מפני חרב".
וצ’רצ’יל לא היה רק גאון ומדינאי עצום ובן אנוש שנתן השראה לאומה אמיצה במלחמה מוחלטת נגד הרשע, אלא גם אדם ברוך חסרונות: רגזן סרקסטי, נרקיסיסט וילדותי הנתון למצבי רוח משתנים. כחובב נטורליזם נהג להסתובב בעירום. בעת ביקור בבית הלבן פגש רוזוולט במראה ישבנו העצום והערום. "אתה רואה, אדוני הנשיא", אמר לו ויני, "אין לי מה להסתיר".
צ’רצ’יל היה אנושי, אנושי מדי, אבל גם היה יצוק מהחומר שאגדות נכתבות עליו. וזה כנראה הולך יחד. צ’רצ’יל לא היה צ’רצ’יל אלמלא חסרונותיו ומעלותיו.
המוניטין המפוקפק של הנשיא האמריקני ג’ון פיצג’רלד קנדי בענייני נשים מוכר עד לזרא. האיש היה מכור, שטוף זימה. לא היו זוג תחתונים אחד שהוא לא ניסה לקלף. במציאות ימינו, התנהגותו כלפי נשים הייתה מעלה אותו על טיל. קנדי לא בחל בנשות חבריו הטובים, באחיותיהן ואפילו באמותיהן. ובכל זאת, עד עצם היום הזה נחשב ג’י־אף־קיי לאחד מהנשיאים האהובים בתולדות ארה"ב.
אבל קנדי הוא חדשות ישנות: הסיפור המעניין יותר שייך לסגנו שהפך ליורשו, לינדון ג’ונסון. קנדי ואחיו בובי לא סבלו את הפוליטיקאי הדרומי הקשוח, והוא לא סבל אותם. ג’ונסון היה מחוקק מבריק, ברוטלי ודורסני, בעל אגו עצום ועוד משהו עצום.
אין זה סוד שלינדון ג’ונסון נהג להתרברב באנטומיה שלו. הוא התברך לפי השמועה העקשנית בחדק. לטענתו היו לו יותר נשים במקרה מאשר לקנדי בכוונה. לפי אחד הביוגרפים שלו, רוברט דלק, בראיון עיתונאי נדנד לו כתב בשאלת המעורבות האמריקנית בווייטנאם. בפעם החמישית שהעיתונאי שאל למה הצבא האמריקני נמצא שם, ג’ונסון התרתח, וכמעשה קצב פתח את הרוכסן, שלף את "ג’מבו" (כך ג’ונסון כינה את הבחור) נפנף בו וצעק "בגלל זה".
לפי דלק העיתונאי השתכנע. אני מניח שהוא חשב לעצמו: "טוב, אם אתה מנסח זאת כך, ולאור הדבר המפחיד שתלוי לך בין הרגלים, ברור שאתה צריך מקום נוסף לאחסון. וייטנאם לא תספיק. אם לי היה דבר כזה הייתי מתחיל מלחמה נגד מאדים".
ג’ונסון היה פוליטיקאי אלים ותוקפני שדרס את יריביו, נואף קדחתני ומסור שהתגאה באיבר מין מפלצתי. הוא גם היה הנשיא ששקע בבוץ הווייטנאמי, אבל גם שינה את ההיסטוריה של ארה"ב לטובה. התנועה לזכויות האזרח חייבת לו הרבה יותר מאשר לקנדי האהוד. בשל סלידתו מאפליית שחורים ובשל כמיהתו לחברה צודקת ושוויונית יותר, ג’ונסון תכנן את "החברה הגדולה" - תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ולעניים, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון לשחורים. כזאת היא ההיסטוריה: מורכבת.
ונישאר באותה תקופה. ד"ר מרטין לותר קינג היה קדוש בחייו ובמותו, גיבור התנועה לזכויות האדם, סמל נצחי. אבל ד"ר קינג היה גם מעתיקן, פלגיאטור. בשנות ה־80, כשהוקם ארכיונו, נמצא שעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בוסטון ("השוואה של תפיסת האלוהות במחשבה של פול טילך והנרי נלסון וימן") הועתקה כמעט מילה במילה מעבודה מוקדמת של סטודנט אחר באוניברסיטה, ג’ק בוזר. אוניברסיטת בוסטון הקימה ועדת בדיקה מיוחדת, ולמרבה המבוכה החשדות התאמתו. יתרה מזאת, התגלה שכמעט כל העבודות האקדמיות של ד"ר קינג הוכתמו בפלגיאט.
הנוהל הרגיל חייב את שלילת התואר, אולם הוועדה החליטה להותיר את תואר הד"ר בשל תרומתו העצומה של קינג לאמריקה ולאנושות. אגב, גם חלקו המסכם של הנאום המפורסם "יש לי חלום" הועתק ככל הנראה מנאום של פעיל זכויות האדם ארצ’יבלד קארי, שנשא נאום דומה בוועידה הרפובליקנית עשור לפני כן. תשאלו את עצמכם: האם הפלגיאט משנה במשהו את תרומתו העצומה של ד"ר קינג לאנושות? מה היו אומרים בוועדת טירקל? ומה היו אומרים בפייסבוק?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם