שחרור האסירים הוא דה-לגיטימציה לישראל
כשנתניהו מוכן לשאת ולתת על מדינה ביו"ש הוא מאמץ את הנרטיב הפלסטיני, למרות שהוא עצמו אומר שהבעיה היא אי ההכרה בישראל
ראש הממשלה נתניהו מתאושש בביתו מניתוח קילה, ועל כן ביקש מיעלון להחליף אותו. אף שיעלון תמך בשחרור המחבלים כבר מהרגע הראשון, היה זה בעיקר נתניהו שספג עד כה את הביקורת. בנסיבות שנוצרו כעת, שר הביטחון עומד במרכז הבמה.
מדובר באותו יעלון שהתנגד לפני כמעט שנתיים לעסקת שליט. הוא הזכיר אז, בין היתר, את העיקרון היהודי "אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם".
כבר שנים ארוכות, עוד מימי היותו לובש במדים, מטיף יעלון נגד "שיטת הסלמי" בהקשר הפלסטיני. הוא היטיב להסביר כי במתווה אוסלו ישראל רק מוותרת על נכסים שבידיה, ללא תמורה מהצד הפלסטיני. כעת, כשנתניהו חולה, יעלון מוביל מהלך העומד בסתירה מוחלטת לדברים שהוא עצמו אמר במשך שנים.
עד כאן על תעלוליה המתעתעים של המקריות. מכאן לעניין עצמו. כבר דובר על כך ששחרור המחבלים שיאושר הלילה חמור בגלל היותו אנטי מוסרי ואנטי אנושי.
שילוחם לחופשי של רוצחים אכזריים - למעשה מפלצות אנושיות - ללא תמורה וללא סיבה, הוא מעשה תקדימי המערער על יסודותיה הבסיסיים של החברה כמושתתת על צדק ומשפט.
הנזק הנוסף שמביאה עמה ההחלטה על שחרור המחבלים, ואשר לא דובר בו מספיק, הוא מיטוט הלגיטימציה המוסרית תחת עמדותיה של ישראל. במו ידיה ישראל שופכת שמן על מדורת הדה-לגיטימציה שמבעירים נגדה הפלסטינים.
כשממשלת ישראל משחררת רוצחי ישראלים היא מתדלקת את התיאור הפלסטיני המגדיר אותם כ"לוחמי חופש". כשראש הממשלה ושריו משתוקקים באופן נואש כל כך לדבר עם חבורת אש"ף, הם מאשררים את ההצגה שאבו מאזן מוכר לעולם כאילו הוא ואנשיו רוצים בשלום.
כשנתניהו מוכן לשאת ולתת על מדינה פלסטינית ביו"ש הוא מאמץ את הנרטיב הפלסטיני כאילו על כך נסוב הסכסוך. זאת למרות שנתניהו עצמו אומר שהבעיה היא חוסר נכונות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינה יהודית.
נתניהו או יעלון, יכולים לטעון אלף פעם שלב הבעיה הוא הסירוב להכיר בישראל כמדינת היהודים. אבל האמירות האלה, כמו גם מכתב התלונה לגננת ג'ון קרי, חסרי טעם אם המדיניות בפועל הפוכה.
אם נתניהו חושב שאין פרטנר - כך עולה ממכתבו לג'ון קרי – למה בכלל נכנס לשיחות ומדוע הסכים לשלם עבורן מחיר מופקע. אם נכנס, שלא יתלונן. הוא ידע היטב עם מי יש לו עסק ולמרות זאת בחר לדבר עם עבאס.
בעצם הבחירה הזו נתן נתניהו הכשר לעמדות של אבו מאזן, כולל להכחשת השואה בה דוגל הראיס. גושפנקא כזו לאש"ף פירושה ערעור על ישראל. זו המשוואה. או כפי שניסח זאת פעם באוזני יועצו לשעבר של נתניהו, עוזי ארד: "ככל שגדלה הלגיטימציה למדינה הפלסטינית, כך קטנה הלגיטימציה למדינת ישראל".
כל פוליטיקאי, אולי כל אדם, נקרע לעיתים בין הצודק למשתלם. בתוך תוכם יודעים וחושבים נתניהו, יעלון ומרבית השרים, שעבאס וחבורתו משתמשים בתהליך המדיני כשלב בתכנית השלבים לחיסול ישראל.
אבל, במקום להילחם על עמדתם הצודקת, הם מעדיפים את הנוחות הזמנית והמשתלמת של הקלה בלחצים המדיניים. בכך הם אולי מרוויחים משהו בטווח הקצר, אבל מזינים את הנרטיב הפלסטיני לטווח הארוך. את המחיר נשלם כולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם