כשמדובר בשחרור מחבלים - בג"ץ לא מתערב
המשפחות השכולות הן מיעוט שנפגעו זכויותיו. בניגוד למיעוטים אחרים שבית המשפט ממהר להגן עליהם, הן נתקלו בחומה של אדישות
זעקת ההורים הייתה רק ביטוי אחד מני רבים לחוסר אמון הציבור במערכת המשפט. חוסר אמון שהולך וגדל תוך עיוורון תמוה של שופטי העליון בבחינת "אם העם לא מאמין בנו – מה זה אומר על העם?"
השופטים הסבירו כי לא יתערבו בסוגיות של יחסי החוץ של ישראל. האמת - הם צודקים. סמכות לכרות הסכמים נמצאת בידי ממשלה נבחרת בלבד. אבל עולה כאן שאלה אחרת: ממתי שחרור מחבלים הופך להיות חלק מיחסי החוץ של ישראל? האם בג"ץ התחמק מלגעת בסוגיה הכואבת הזו פעם נוספת?
הייתי מצפה ששופט אחד לפחות יקום ויגיד: "רגע, חברים, חופש לממשלה ביחסי החוץ זה מצוין אבל בואו פעם אחת ולתמיד נתייחס לנזקים האדירים שנגרמים למשפחות הקורבנות בפרט ולציבור ולשלטון החוק בכלל".
בג"ץ היה צריך להפריד בין יחסי החוץ של מדינת ישראל לבין המהלך של שחרור המחבלים. אולי לא היה מקום לפסול את השחרור אבל לבטח יש מקום לעכב אותו ולנהל דיון מעמיק לגביו - דיון שיעסוק במידת הפגיעה בקורבנות, במשפחותיהם ובחברה. הקורבנות אולי כבר לא עמנו אבל כפי שנפסק בעבר גם למתים יש זכות לכבוד האדם. משפחות הקורבנות הן אלה שישלמו את המחיר האמיתי. חלק מבני המשפחות הללו לא ישתקם ובריאותו תיפגע. מי יכול לעמוד מול תמונה של רוצח בנו מחייך בדרך אל החופש?
ולנו, בני המזל שלא איתרע מזלם להשתייך למשפחת השכול, יש זכות לחיות בחברה צודקת, העושה דין ושפטים ברוצחים ומרתיעה מרצחים מלפגוע בנו בעתיד. כעת כוחנו כחברה נחלש מאוד. שמירה על חברה צודקת היא מהותו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
משפחות הקורבנות הן מיעוט שנפגעו זכויותיו. מיעוט זה היה צריך לקבל את אותן ההגנות שמהן נהנים מיעוטים אחרים, שבית המשפט אץ להגן עליהם. אז אולי לא היה מקום לבטל את ההסכם הנוכחי אבל היה מקום ליצור את הבסיס לדיון בעתירה הבאה לגבי השחרור הבא. היה מקום לשדר לממשלה שיותר זה לא יעבור בשקט.
כמי שקידם לא מעט חוקים בעייתים במסדרונות הכנסת, שמעתי לא פעם את המילים "זה לא יהיה 'בגיץ'". מדוע ממשלת ישראל פטורה מלומר זאת על מי שידרוש שחרורים נוספים בעתיד. מדוע היא לא צריכה לחשוש מכך שזה לא יעמוד במבחן בג"ץ?
גם הטענה כאילו בג"ץ אינו מתערב במדיניות הממשלה ובסוגיית יחסי החוץ היא טענה בעייתי. בג"צ לא השתמש בהסברים הללו כאשר נדרש לבחון את סירוב המדינה להכניס מסתננים שנצמדו אל הגדר. הרי יכולים היו שופטי בג"ץ להבהיר כי מדובר במדיניות ברורה של ממשלת ישראל בנושא הגירה, יחסי חוץ וגבולות. ומדוע לא תישמע אותה טענה גם כלפי העותרים בסוגיית הגז -שהרי מדובר במדיניות כלכלית של ממשלת ישראל.
הבלבול הזה יוצר תחושה לא נעימה בציבור שמקשר בין אי הפרעה להסכמי שלום מול התערבות בכל דבר אחר - תחושה ששופטי העליון צריכים לתת עליה את הדעת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם