משטרע
(הארץ הזאת היא אולי מקלט ליהודים אבל לא שטח מוגן לילדים)
גם בפרשת הרצח של הילדה תאיר ראדה בשירותים של בית הספר בקצרין הם כנראה תפסו את הרוצח הלא נכון, שגם הוא קיבל מאסר עולם ונמק כבר שבע שנים בכלא, אחרי שמומחה בינלאומי קבע בוודאות שטביעות הרגל שהיו על מכנסיה של הילדה שנשחטה לא היו שלו. האם יש מצב שפועל הבניין הרוסי רומן זדורוב ישוחרר עם התנצלות ופיצויים בעוד כמה שנים? ומה שהכי נורא הוא ש”הרוצחים עדיין שם בחוץ”, כמו שאומרים בדרך כלל בסדרות הטלוויזיה שכן פותרות פשעים.
לא רק שלציבור אין אמון במשטרה, הוא גם התרגל, כמו במערבונים, לשמור על עצמו בעצמו אם חייו וחיי משפחתו יקרים לו.
ברצועת המושבים של עמק חפר, שבה גם חופר המחבר, כבר הבינו מזמן שרק הם יכולים לשמור על עצמם. בעקבות גלי פריצה אלימים הוקמו כל מיני קבוצות הגנה של חקלאים עם הרבה נשק חם, כולל כמה מיליציות די מסוכנות של יוצאי יחידות נבחרות, במקום שהגוף שאמור לשמור על ביטחוננו, שהוא משטרת ישראל, יעשה את העבודה.
ומובן שהתשובה הנחרצת של אוכפי החוק היא עקבית תמיד: אין לנו מספיק כוח אדם למשימות כאלה. באופן אישי אין לי ספק שיום אחד יהיו פה יריות, אם לא טבח, ואז למשטרה לא תהיה ברירה אלא להיכנס לזה, וכל הסיכויים ששוב הם יעצרו את האנשים הלא נכונים.
כמדינה כוחנית, וכן, אין ספק שלקהות הרגש שלנו בשטחים יש חלק נכבד בזלזול בחוק ובתגובות מהירות ואלימות בתוך הקו הירוק, כל אחד יכול לספר לכם על איזה אירוע קשה שהוא היה עד לו אבל לא היה לו בפני מי להתלונן על זה, כמו המקרה הקל לכאורה שחוויתי לפני שבוע במקום האחרון שחשבתי שאפגוש בו אלימות: חוף בית ינאי בשעת שקיעה.
זהו החוף האהוב עליי, וגם בימים הלוהטים ביותר באוגוסט נושבת כאן רוח נעימה. בדרך כלל תראה פה רק אנשים טובים, אין מוסיקה צרחנית ואין צעקות ומכירת כיסאות נוח כמו בחופי תל אביב.
אפילו תקתוק המטקות נשמע כאן רך יותר.
כשמגיעים אליי אורחים מחו”ל אני מביא אותם לשם כדי להראות שגם בארץ האלימה הזאת יש מקומות שלווים וטובים ולפעמים אפשר לראות כאן אפילו שלושה ערבים.
צילום השקיעה בחוף הזה הוא שומר המסך שלי ושל הבת שלי, ואולי זה גם שומר המסך של אלוהים.
וכמו בסרטים של דיויד לינץ’, הכל היה כל כך פסטורלי ורגוע עד הזעזוע.
זה קרה בחניון, מאחורי השירותים והמסעדה של אמציה, כשהחניתי את הפורד המאובקת שלי ליד רכב אחר, וראיתי איש מבוגר עם ילדה קטנה, אולי בת שש, והאבא בחן את האוטו שלו, וצעק: “מי דפק את האוטו?” וכשהילדה לא ענתה לו הוא המשיך: “זאת אמא? תגידי לי! את היית איתה בבוקר, ותראי מה השרמוטה הזאת עשתה, כל הטמבון מכופף! את עוד תראי מה אני אעשה לה!”
הילדה, שממילא הייתה זעירה, התכווצה וטמנה את הראש שלה בין כתפיה הקטנות, כשהאבא המפחיד המשיך לצעוק: “את היית איתה! תספרי לי מה קרה!”
התקרבתי אליו כדי לנסות להרגיע, והתחלתי להגיד: “אדוני...”
“תעוף לי מהעיניים יה חתיכת זבל”.
עפתי. מה עוד יכולה חתיכת זבל לעשות?
ניסיתי לרשום את מספר הרכב אבל לא הספקתי, כשהוא דחף את הילדה לתוך האוטו ושעט בחולות, ולא יכולתי שלא לחשוב: האם הוא ישאיר אותה נעולה באוטו כי היא לא הלשינה על אמא שלה? ואיך הוא מתכוון בדיוק להעניש את אשתו על אסון הטמבון?
מכל מקרי האלימות שאני מכיר, הכי לא נתפסת אצלי האלימות נגד ילדים ונערים צעירים, כאילו שהאלימות בפייסבוק לא מספיקה להם.
וכמה נורא שמי שמתעללים בהם באופן מתמיד וגורף הם דווקא אוכפי החוקים.
חבר שלי שהוא עורך דין אמר לי שכנראה אין עוד מדינה בעולם החופשי שבה המשטרה פותחת כל כך בקלות תיקים פליליים לקטינים.
כפי שפורסם בסוף השבוע ב”הארץ”, רק ב־2012 נפתחו יותר מ־25 אלף תיקים כאלה, ותיקים פליליים של ילד הם לכל החיים. ועל מה המשטרה עצרה אותם? כמה ילדים שהתפרעו במעלית בעיר בדרום וכעת יש להם שבעה תיקים; בעיר אחרת בצפון, נער שסירב לשפוך פחית אלכוהול שהוא והחברים שלו שתו בגן ציבורי נעצרו על “הפרעה לשוטר במילוי תפקידו”.
וזה לא משנה אם מדובר בהפרעה חד־פעמית או אם הילד בן ארבע עשרה, מעכשיו הוא מסומן לכל המשך חייו כפושע, ולא יהיה לו עתיד עם או בלי יאיר לפיד.
אחרי רישום פלילי, ולא חשוב כמה קלה הייתה העבירה של הילד, לא יגייסו אותו לצבא, רוב מקומות העבודה יהיו סגורים בפניו, אבל הפיצוציות בעיר יהיו תמיד פתוחות.
ואם הפושע בן ה־15 ייכנס ובצדק לדיכאון נעורים עמוק, הוא תמיד יוכל לגשת לפיצוציה הקרובה בעיר ולרכוש את הסם הנפוץ שנקרא “נייס גאי”, שעל השימוש בו עוד לא עצרו או פתחו תיק לאף מוכר או ילד ברחוב.
ולהרגיש, לפחות לכמה שעות, שהוא בחור טוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם