לא קלים היא, לא קלים דרכנו
לפני שמבקשים ממני להרצות על “תקופת הסמים" שלי, יש כמה דברים שכדאי לדעת
סמים קלים לא מובילים לסמים קשים, אמרתי, וסיפרתי לו איך בגיל 17 נחשפתי לסמים קלים (חשיש, גראס ושאר נגזרות המריחואנה) ואיך במשך שנה שלמה עישנתי את הזבל הזה במפגשים חברתיים - רק כי לא רציתי להיות היחיד שלא מעשן - וכמה שסבלתי מזה.
באמת שנאתי את החומר הזה, הוא העלה את מפלס החרדה שלי לשיאים שלא הכרתי ותמיד גרם לי להרגיש כאילו אני נמצא במרחק של עשרים שניות מהתעלפות, אבל לא היה לי האומץ להגיד שאני פשוט לא נהנה, כי היה נראה שכל השאר נהנים. ואם כל השאר נהנים, גם אני רציתי להיראות כמי שנהנה. ואז, כשהגיע הגיוס שלי לצה"ל, שמחתי על שניתן לי תירוץ לא לעשן יותר את הפרחים האסורים. ובאמת שבוע לפני הצבא שאפתי את השאכטה האחרונה שלי.
כשהשתחררתי מהצבא לא חזרתי לסמים הקלים, למעשה לא חזרתי לשום דבר, ורק בחלוף כמה שנים עשיתי את טבילת האש בעולם הסמים הקשים. זאת אומרת, בין השימוש שלי בגיל 17 בסמים קלים לשימוש שלי בסמים קשים כמה שנים אחר כך לא באמת היה שום קשר. אני לא יכול להגיד לרגע שהסמים הקלים הובילו אותי לסמים הקשים.
גם בתור מתבונן מהצד - ולא רק כנרקומן בדימוס - שבילה זמן רב מחייו במכוני גמילה ופגש מאות מכורים מכל סוג וזן, כל אחד עם סיפור חיים שונה, אני לא יכול להגיד שמצאתי קשר ישיר בין סמים קלים לקשים. הדבר היחיד שמצאתי הוא שאם אתה סוחב את “נגיף" ההתמכרות, זה לא משנה מתי תפגוש את הסמים - בגיל 13 בשכונת מצוקה או בגיל 25 במקום העבודה שלך, בתיווך של סמים קלים או לא: ברגע שתעשה את ההיכרות עם החומרים הנכונים, הכישוף יתרחש ואתה תישאב לעולם הג'אנק במלוא העוצמה.
סביר להניח שפוטנציאל ההתמכרות הוא גופני־גנטי־כימי, וככזה אפשר להכריז שאין לו קשר לשאלת השימוש בסמים קלים. סמים קלים הם לא “מקפצה" לסמים קשים, הכימיה של המוח היא המקפצה. ולגבי השאלה למי יש את הפוטנציאל להיות ג'אנקי - זו כבר חידה שאין לא לי ולא למדע המודרני תשובה ברורה עליה.
אבל אם אתם חושבים שאני בעד להפוך את הקנאביס לחוקי ומה שאתם קוראים כאן הוא מין מסמך הגנה על הסמים הקלים, אתם טועים בגדול. כל מה שאני אומר הוא שאל תבלבלו לי את המוח עם שטויות שהפיצו אנשי הפרסום של הרשות למלחמה בסמים, שכבר הוכיחו בעבר תבונה עילאית כשלא חיכו לתוצאות נתיחת הגופה של איימי ויינהאוס ויצאו בקמפיין בהמי שבמרכזו הסלוגן “זה ממש לא מגניב למות בגיל 27".
ההנחה שלהם הייתה שגם מותה של הגברת ויינהאוס בגיל 27 היה תוצאה של מנת יתר, ולכן הם החליטו לצרף אותה למועדון המפוקפק של ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין. בערך שבוע אחרי שהקמפיין חרך את הרשת פורסמו תוצאות נתיחת הגופה של איימי ויינהאוס, ונחשו מה? היא לא נפטרה כתוצאה משימוש בסמים.
ההתנפלות הפופוליסטית הזו על מותה של איימי ויינהאוס היא בדיוק כל מה שרקוב בממלכת הארגונים הממלכתיים למניעת סמים. הטקטיקה היחידה שמכירים שם היא הפחדה זולה וגם לא ממש מדויקת. הטקטיקה הזו, ואת זה יכול להגיד לכם כל ג'אנקי, אפקטיבית בערך כמו שימוש בשקית מהסופר בתור אמצעי מניעה.
בערך את אותו הדבר אמרתי לפני שבועיים לנציגה של עיריית כפר סבא שהזמינה אותי לדבר בפני תלמידים כפר־סבאיים במסגרת “חודש המאבק בסמים". היה לי ברור שהיא פונה אליי בתור נגמל ייצוגי שיכול להגיע ולתת את השטיק הרגיל, סיפורי זוועה על התופת של הימים הנרקוטיים שלי, ושדרך זה אפחיד את הנערים מלפסוע בדרכיי.
אבל העניין הוא שאני לא מוכן להגיד את זה. גם כי זה לא נכון לתאר את תקופת הסמים בחיי כסבל אבסולוטי, וגם כי זה פשוט לא אפקטיבי. רוצים לדעת איך אני יודע שזה לא אפקטיבי? כי אני בעצמי, בתור תלמיד, הייתי בלפחות שני מפגשים כאלה, וזה לא ממש עזר.
חיפוש פשוט של שמי בגוגל בצירוף המילה “סמים" יוכל להבהיר לכם עד כמה בדיוק זה לא עזר. אבל אני גם יכול להבין את העניין. פשוט, לאנשים שיושבים בארגונים האלו ובוועדות החינוך בעירייה יש חיסרון אחד גדול: הם מעולם לא ירדו על הברכיים וחיפשו מטבעות של עשרות אגורות כדי שיוכלו לקנות את מנת החומר הבאה.
“ספר איך עם הסמים כתבת גרוע", אמר הסטודנט כשהבחין שאני לא מספק את הסחורה. “ספר על הגיהינום שעברת".
הבהרתי לו שברגע שאתה נכנס לסמים זה לא שאתה כותב גרוע (או לחילופין מנגן או שר או מנהל או מבשל גרוע), העניין הוא שכשאתה באמת מכור יש לך רק עבודה אחת במשרה מלאה: להשיג עוד, ולהשיג את זה כמה שיותר מהר וכמה שיותר בזול. אין לך זמן להתעסק בשום דבר אחר.
אני זוכר איך שבוע לפני שטסתי לגמילה הממושכת שלי בלוס אנג'לס ביקשו ממני לכתוב למוסף "הארץ" מאמר של 500 מילה על סמים והשפעתם, וכמה אירוני, לא הצלחתי לעמוד במשימה כי לא יכולתי להקליד שורה וחצי בלי שיעבור לי בראש: “האם יש לי מספיק כדורים? לכמה זמן הכדורים שיש לי יספיקו? ומה אם הם ייגמרו בשתיים וחצי בלילה? איפה אוכל להשיג עוד בשעה הזו? וכמה זה יעלה לי? האם יש לי ממי ללוות כסף?"
הדבר היחיד שמעסיק אותך כשאתה עמוק בג'אנק הוא איך לא להגיע למצב שאין לך חומר. אין מילה שתוכל לתאר באמת את חוסר הנוחות שאתה מרגיש כשאתה נאלץ להיות סחי בעל כורחך. הפחד מההגעה למצב כזה מוביל כמעט את כל מה שאתה עושה במשך היום. “פשוט אין לך זמן לשום דבר אחר", סיכמתי, “לא לכתוב ולא ליצור וגם לא להיות בן אדם".
הוא הסתכל עליי במבט תמה. “בכל זאת, נסה לדבר קצת על הסבל שהסמים גרמו לך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם