איפה הבושה
האם הסמקה היא באמת “הביטוי המוזר והאנושי ביותר של הרגשות”?
אני מובכת בקלות. מסמיקה מכל שטות. זאת האמת. לא מדובר בבעיה של ביטחון עצמי - שימו אותי בחדר עם מאה איש, או על במה מול עשרת אלפים, או בשידור ישיר למדינה שלמה, ואהיה בסדר. אבל אם נכנסתי למכולת ובדרך התיק שלי הפיל את פירמידת פחיות המלפפון־חמוץ־במבצע, ארצה להיקבר במקום מבושה.
אבל לא, היא לא רוצה שאקרא מהלוח, היא רוצה לברך אותי על המשקפיים החדשים. “תודה”, אני אומרת. מובכת ומסמיקה מעט מתשומת הלב. ומיד אחר כך מובכת ומסמיקה למוות ממה שכלל לא הייתה מחמאה. במציאות היא כנראה גיחכה ואמרה משהו כמו “וואו, זה אדום, הא?” אבל בזיכרון שלי זה נשמר ככה: המורה אורלי עומדת מול כיתה של ילדות בנות שלוש עשרה, צוחקת בקול רם ואומרת: “מילא משקפיים, אבל שפרה, למה אדום?”
מצווה מספר 240: שלא להלבין פני אדם מישראל ברבים. והפרשנים מוסיפים ומגדירים את הבושה כשפיכות דמים וקובעים שמוטב לו לאדם לקפוץ לכבשן האש מאשר לבייש את חברו ברבים. הניסוח הספציפי של ספר החינוך (“אדם מישראל”, ולא כל אדם) תואם מחקר מעניין, שלפיו אנו חווים מבוכה גדולה יותר כשאנחנו מוקפים באנשים “שלנו” מאשר בחברת אנשים מקבוצה אתנית שונה לנו. אם אנו תופסים את מי שצפה ברגע המביך כנחות מאיתנו, המבוכה עשויה להתחלף אפילו בשעשוע קל.
נקודה אחרת שהעסיקה אותי כשניסיתי לפצח את ניסוח המצווה היא עניין ה”הלבנה”. מי מחוויר ממבוכה? יש לי שתי הצעות לפתרון, ולמרות שאף לא אחת מהן מניחה את דעתי, אציג אותן לשיקולכם. אחת: כשמישהו מסמיק בנוכחותכם, הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות הוא לציין את זה בפניו. זה רק יחמיר את המצב ויעמיק את הגוון של האדום לבורדו. בתור מסמיקה כרונית, לפעמים מספיק שאקרא על הסמקה כדי לשלוח את הדם בריצה אל הפנים.
אילו היו מצווים “שלא להאדים פני חברו”, ייתכן שאודם היה עולה בפניי בכל פעם שהייתי קוראת את האיסור, והרי לפניכם פרדוקס. אולי מי שניסח את האיסור נתן את דעתו על כך ועבר לדבר בלשון סגי נהור, כמו שהאיסור “לאו דברכת השם” מכוון לאסור על הקללה.
שתיים: פיזית, השלב הבא אחרי הסמקה הוא התכווצות של כלי הדם בפנים, ששואפים לשוב למצבם הטבעי, וכך נראה שאחרי ההאדמה יש החוורה. כדי להשוות בין השפלת האחר ובין רצח צריך להתייחס ל”שפיכות הדמים”, ולכן ההחוורה הופכת לחשובה כאן, כי זה השלב שבו האדם מאבד דם.
דרווין הגדיר את ההסמקה “הביטוי המוזר והאנושי ביותר של רגשות”. זוהי תגובה פיזית שאי אפשר לזמן באמצעים פיזיים. כמו האופן שבו דגדוג יכול לייצר פרץ צחוק, או מכה חזקה יכולה לזמן בכי, אבל האיבר היחיד הקשור להסמקה הוא הדעת.
הרגש הראשון שמופיע בסיפור האנושי כפי שהוא מובא בתנ”ך הוא בושה, וליתר דיוק התביישות. אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת ומיד מתביישים במערומיהם. כלומר, דעת היא בושה. לפני האכילה מהעץ היו להם תאווה וסקרנות, רגשות שהיו גם לנחש, אבל הבושה היא שהגדירה אותם כבני אדם, והיא שממשיכה לסדר את החברה האנושית. ראו מה עשתה הבושה למי שרצה להיות נגיד בנק ישראל.
ולמי שאחריו. ולכל מי שכבר לא יבואו. ראו מה היא עשתה לאחות המסכנה שטיפלה בנסיכה הבריטית בתחילת הריונה. צמד שדרני רדיו אוסטרליים התקשרו אליה והתחזו למלכה וכך הוציאו ממנה פרטים על מצבה של קייט (“כן, היא מאושפזת כאן, אבל היא מרגישה טוב”). כשהתגלתה ההלצה שמה האחות קץ לחייה. מהבושה.
האדם הוא יצור חברתי ויש לו צורך להשתלב ולהרגיש רצוי בקרב עמיתיו. זהו צורך רגשי כי זהו צורך הישרדותי, ורגשות הם כלים שמסמנים לנו מה מצבנו ההישרדותי. במילים אחרות, הפחד מבושה הוא רציונלי ביותר, כי בושה יכולה להוביל לנידוי חברתי שבתורו יכול להוביל למוות. אם נעצבן את השבט בקיץ, הם עלולים להחליט להשאיר אותנו מאחור כשינדדו דרומה לקראת החורף. בלי הקבוצה לא יהיה לנו סיכוי לשרוד. לא כשנחלה, לא כשנזדקן ולא כשסתם נזדקק למי שיפלה לנו כינים.
לכל חברה אנושית יש סדר פנימי. מעין תקנון חצי סודי שקובע את גבולות המקובל והראוי. כשאנחנו חוצים גבול כזה - נופחים בפומבי למשל - אנחנו מתביישים. מסמיקים, משפילים מבט, מחייכים במבוכה. ההתנהגות המובכת מסמנת לסביבה שאנחנו בקיאים בקודים, מודעים לכך שפשענו נגדם ומצרים על כך. ההסמקה היא “תשלום” על הפרת הסדר. כמו כלב שמתהפך על גבו וחושף את הבטן הרכה מיד אחרי שחפר בגינה והרס את הדשא.
הוא יודע שהפר את הסדר שהציב לו בעליו והוא מבקש להימנע מעונש. העובדה שאנחנו מסמיקים רק בחלקי גוף חשופים מעידה שהיא מיועדת להיות מופגנת כלפי חוץ. מחקרים מראים שאנשים שמסמיקים ברגעי מבוכה נתפסים כחביבים יותר, וזוכים לאמפתיה רבה יותר מעמיתיהם השומרים על פאסון.
בהקשר הזה מעניין לשים לב למקרים שבהם אנחנו מעריצים דווקא את מי שאין לו בושה, כמו כוכבי רוק שחושפים את עצמם על הבמה, או דוגמניות שמפרות את הקוד החברתי שמצווה על התביישות בגוף. חוסר הבושה שלהם הופך למפגן של כוח: הפוך־על־הפוך של מי שיושב גבוה במדרג החברתי. בושה זה לחלשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם