הציבור הפנים
המשמעות של ויתור על שטחים ברורה למי רואה מה קורה בסוריה. הנתונים מראים שהציבור הישראלי מעולם לא היה ב"אופוריית שלום"
מה זה אומר במספרים? 57 אחוז אומרים היום שהסכמי אוסלו פגעו במדינת ישראל. רק 20 אחוז אומרים שאוסלו לא שינה דבר. והנתון הכי דרמטי: 53 אחוז מתנגדים היום לנסיגה משטחים ביהודה ושומרון בתמורה להכרה בישראל כמדינה יהודית וויתור על זכות השיבה. רק 39 אחוז תומכים. זאת חרף העובדה שברוב הסקרים נאמר שיש רוב המוכן לקבל מדינה פלסטינית.
כנראה שהמשמעות האמיתית של איבוד השליטה ביהודה ושומרון ברורה היום לישראלים. הם רק צריכים לפתוח את הטלוויזיה ולראות מה נעשה בדמשק, בטריפולי, בקהיר ובבגדד. כנראה שכל האיומים בבידוד מדיני פחות מפחידים אותם מטילי כתף על המטוסים שממריאים מנתב"ג ועל אלה שנוחתים באילת. ולחיזוק הנתונים האלה: גם מקרב מצביעי מפלגות המרכז - יש עתיד, קדימה והתנועה - קיימת התנגדות עזה לוויתורים תמורת ההכרה הפלשתינית: 41 אחוזים מהם מתנגדים.
אפשר להוסיף להסבר הסביבתי של תבערת "הקיץ הערבי" גם את שחרור המחבלים הכפוי. אין ספק שהמהלך עורר זעם ציבורי והיווה כוס תרעלה לכל מי שעוד האמין באפשרות לשלום. ג'ון קרי, הנושא באחריות, הפך יחד עם קתרין אשטון לדמות בזויה עד נתעבת בעיני ישראלים רבים. עוצמת הזעם מופנית לעברם - והרבה פחות כלפי ראש הממשלה נתניהו. הרי יש לו עוד 20 שותפים.
משכתבי ההיסטוריה של אוסלו יופתעו כשיתברר להם שנתוני "מדד השלום" המלווים את התהליך מאז 1994, מלמדים שהפסימיות התחילה פחות משנה לאחר חתימת ההסכם. בדצמבר94' דיווחו הפרופסורים אפי יער ותמר הרמן כי 49 אחוז מאוכזבים או מאוכזבים מאוד מתהליך השלום.
47 אחוז טענו כבר אז שיש התדרדרות בביטחון. וכשהשאלה מוקדה במונחי "ביטחון אישי", דעתם של 55 אחוזים הייתה שהאיום רק החמיר. קרוב ל-70 אחוז האמינו אז שהתהליך יוביל להקמת מדינה פלסטינית. הם לא שיערו שלפלסטינים אין עניין בזה. רובם כנראה מבינים היום שהפלסטינים - או לפחות האליטה הפוליטית שלהם - ממוקדים בלוחמה פוליטית נגד ישראל, כשאת מה שקשור בניהול מדינה הם משאירים ליהודים.
לא הייתה אף פעם איזושהי "אופוריית שלום". רק 48 אחוז המשיכו לתמוך בהסכם אוסלו בשנה הראשונה לאחר חתימתו. כעבור מעט יותר משנתיים, ערב ההתנקשות ביצחק רבין, הייתה התמיכה הציבורית בראש הממשלה נמוכה למדי- 42 אחוז בלבד. אלה המספרים. זה לא "איזה מכון סקרים ימני", אלא פרויקט משותף של אוניברסיטת תל אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה. מידת האמון בראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, הייתה אז 35 אחוז. ביבי נשף בעורפו של ראש הממשלה רבין.
רצח ראש הממשלה שיפר מאוד את "נתוני השלום", אך יצר את התשתית הפוליטית והאידיאולוגית למסע דיכוי של מתנגדי אוסלו. 65 וחצי אחוז מהציבור אמרו בנובמבר 95' שיותר אנשים יתמכו עכשיו בשלום. מפנה די דרמטי, אך כפי שהתברר בתוך כחצי שנה - זמני בלבד.
לעומת זאת, היו אז נתונים מפחידים לגבי ההגבלות על הדמוקרטיה שרוב הציבור תמך בהן בעקבות ההתנקשות: למשל, 53 אחוז תמכו בהטלת צנזורה חמורה יותר על התקשורת. 77 אחוז תמכו בפיקוח על שילוט חוצות, 71 אחוז אמרו שיש לאסור על "תנועות קיצוניות" להפגין. 64.5 אחוז תמכו בהחמרת העונשים על אנשים המבטאים דעות נגד החוקיות של החלטות הממשלה והרוב בכנסת.
הזעזועים הפנימיים בחברה הישראלית, כמו גם מלחמת הטרור בין 2000 ל-2004, מלחמת לבנון השנייה ומבצעי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" - עם איזו התנתקות באמצע - כל אלה הפכו את השלום למלה גסה, אורווליאנית, בתודעת הציבור. במדינה דמוקרטית לא ניתן להזיז מהלכים מרחיקי לכת בשום תחום בלי תמיכה בהיקף סביר של דעת הקהל. הסקר של "מאגר מוחות" עבור מעריב מראה בחדות תמונה של דעת קהל שלילית לגבי כל מה ומי שקשורים לתהליך המדיני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם