סינדרום אוסלו
בעשורים האחרונים אנו מובלים כצאן לטבח למדינה דו לאומית. זה אסון, אנו זקוקים להסדר, אך חייבים להשתחרר מההונאה העצמית של אוסלו
עברו חודשים לא רבים, ובנאום ביוהנסבורג, במאי 1994, חזר ערפאת ואמר לסטודנטים מוסלמים שהסכם אוסלו צועד בעקבות "הסכם חודיבייה". מדובר בהסכם שחתם מוחמד עם בני שבט קורייש ממכה, כצעד טקטי זמני, לצורך הפרתו שנתיים לאחר מכן.
רשימת ההתבטאויות ארוכה. כשהגיע ערפאת לעזה, בנאום הראשון שלו, הוא דיבר על יפו ועל לוד. הוא התכוון לכל מילה. לא עבר שבוע או חודש בלי הצהרה שלו או של מישהו ממקורביו על הכוונות האמיתיות שלהם. הם תמיד התכוונו למה שאמרו. אבל התעקשנו לא להקשיב. התקווה לשלום שיבשה את השכל הישר. עיניים לנו ולא ראינו, אוזניים לנו ולא שמענו.
פה ושם היו מחאות. יוסי שריד, לאחר נאום יוהנסבורג, אמר שערפאת חייב לחזור בו. ערפאת צפצף, ואחרי שלושה שבועות הוא חזר והזכיר שמוחמד קרע לגזרים את ההסכם עם הכופרים. זה לא הפריע לאף אחד להמשיך להעניק לעראפת עוד ועוד ממתקים, תוך כדי אשליה שזה הסגנון של ערפאת כאשר הוא מדבר לקהל שלו. סינדרום אוסלו השתלט עלינו. לא הייתה שום הונאה פלסטינית. הייתה רק הונאה עצמית.
לאורך שני העשורים האחרונים מתחבטת ישראל בין נבלה לטרפה. ללא הסדר כלשהו, אנחנו מובלים כצאן לטבח למדינה דו-לאומית. זה אסון, כי הפירוד האתני, הדתי והעדתי בישות החדשה יהיה גרוע מזה שבסוריה. גם התוצאה תהיה גרועה יותר. אבל הסכם מהסוג של אוסלו, מבחינת ממשיכי ערפאת, הוא שלב בתורת השלבים. הרי רק לפני שבועיים חזר שר פלסטיני, בנוכחות אבו מאזן, על עקרונות הסכם חודייבייה.
לו הייתה ישראל מודיעה על הפסקת מימוש ההסכם מיד עם נאום ההסתה הראשון, ייתכן שהיינו היום במקום אחר. זה לא קרה. המשכנו לקוות שאולי זה ייפסק. משום שאוסלו נתן ביטוי לתקווה אדירה וחוצת מחנות. אבל נכשלנו שוב ושוב. ההסכם סבל מהרבה מאוד "ניפוצים" קטנים מהיום שבו נחתם.
הניפוץ הגדול התרחש ב-1999, כאשר התברר ששום ויתור ישראלי לא יספק את ערפאת. גם 97% מיהודה ושומרון, גם חלוקת ירושלים - לא סיפקו אותו. ובהמשך, לא סיפקו גם את יורשו, שקיבל הצעה דומה מאולמרט ונפנף אותה. הוא ועוזריו חזרו ואמרו שהם דחו את ההצעה. ושוב סירבנו לשמוע. ישראלים טובים מנסים להסביר לנו שהוא לא אמר לא. משום שבעקבות סינדרום שטוקהולם אנחנו סובלים מסינדרום אוסלו. זה לא חשוב מה יאמרו ערפאת ואבו מאזן. אנחנו נתעקש לא להקשיב.
הסקר החדשמבהיר שהעובדות לא מבלבלות את רוב הציבור. אין תזוזה המונית. ובכל מקרה, רוב הישראלים נוטים להתנגד לפני חתימה על הסכם, ולתמוך בו אחריה. אסור לאבד תקווה. אנחנו זקוקים להסדר, או להפרדה, כדי להימנע מהאסון של מדינה אחת גדולה. אבל יש תנאי מוקדם שבלעדיו אין סיכוי: חייבים להשתחרר מסינדרום אוסלו, שכולו הונאה עצמית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם