נשק כימי וצקצוק בינלאומי
אמריקה של אובמה החליפה את תג השריף בחיוך של מש"קית ת"ש. היא חייבת להתעורר ולטעון את האקדח. הגישה המלטפת נכשלה
גדול, עד שהעולם יזדעזע נורא ויצקצק ביחד איתנו המנון עצוב ונוגה על ילדים קטנים שנחנקים בגז בסוריה. נצקצק על קיא ירקרק, רוק קצפי, שתן דמי וריאות חרוכות. נצקצק על קברי אחים וריח פגרים באוגוסט מזרח-תיכוני. הבה נצקצקה.
לדאבון הלב, להיסטוריה אין ספר הדרכה, אין דפים מצהיבים שבהם הוראות הפעלה. אמר מי שאמר שניבוי העתיד הוא כמו נהיגה בלילה בלי ירח, בלי אורות, בשטח משובש, כשהנהג מסתכל רק במראה האחורית. אולם כעת דומה שאם העולם המערבי ימשיך לשבת על הגדר והאו"ם ימשיך להתחפש לשטיח, קול חרחור נשימת הילדים הגוססים בסוריה ירדוף אותנו לנצח.
התנהלות ממשל אובמה במזרח התיכון היא מופת להפכפכות מדינית המתמרנת בין אידאליזם רומנטי לחוסר אונים מביך, בין צביעות לבוגדנות. בראייה המדינית המקורית של אובמה, הסכסוך הישראלי-ערבי הוא הגורם לחוסר היציבות במזרח התיכון ובעולם. תפיסה שהתעלמה והדחיקה בהצלחה את מאבק הדמים ההיסטורי בין השיעה לסונה. בעוד שהרוסים והסינים לוטשים עיניים לאזור ומגרגרים איומים מרומזים, אובמה מתחבא בבית הלבן.
אולי הוא עדיין מאמין בהידברות, בהכלה. ביכולת של דיאלוג בחסות האו"ם לפתור סכסוכים. הגושים הישנים התייצבו מחדש - סינים, רוסים ומערב. הפעם לא מתחבאים מאחורי אידאולוגיות, האינטרסים משתינים מהמקפצה.
אמריקה של אובמה, שהחליפה את תג השריף בחיוך של מש"קית ת"ש, חייבת להתעורר ולטעון את האקדח. הגישה המגשרת, המלטפת, הניבה כישלון מדיני חרוץ. זוכרים את נאום הפיוס של אובמה בקהיר.
הנאום שעשה סיבוב של 180 מעלות מתפיסת המציאות השמרנית אותה ייצג ג'ורג' וו בוש, מנהיג שנתפס כנלעג אך ההיסטוריה תדע לשפוט אותו טוב יותר מגמדים אינטלקטואלים אכולי יצר הרס עצמי נרקיסיסטי. דומני שאם בוש היה נשיא כעת, ניתן היה לצפות לצעדים אמריקאיים יותר אפקטיביים מאשר צקצוקים וגינויים.
נכון, אין פה החלטה קלה. אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. המורדים הסורים הם קבוצה מטונפת של פנאטים חולי רוח הזורעים הרס ומוות. ומהצד השני, דיקטטור חסר מעצורים נלחם על חייו בכל האמצעים. אבל שימוש בגז נגד ילדים הוא שימוש בגז. טבח הוא טבח. חובה לעצור אותו. ואיכשהו, בסוף תמיד חוזרים לפיל האומלל בגן החיות בברלין שנהרג בהפצצות בעלות הברית ולשאלה הנוקבת מדוע הפציצו את גן החיות בברלין ואת אושוויץ סירבו. אין מקום להשוואות, אבל על העולם לעצור את הטבח. אסור לעצום את העיניים.
מה עושים? בראש ובראשונה מנטרלים את יכולת חיל האוויר הסורי להזניק מטוסים לאוויר. אמנם סוג של אקמול, אבל הכרחי. בשלב השני דרוש שינוי טקטוני. הסכם סייקספיקו ההיסטורי, שחילק את שאריות האימפריה העות' מאנית על פי האינטרסים הבריטים והצרפתיים, מתפרק מול העיניים.
מדינת הלאום הסורית היא פיקציה. כך גם לבנון ועיראק. המערב עסוק בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כבול לתפיסה של שתי מדינות לשני עמים. אבל לאיש אין ביצים לשים על השולחן את הפתרון המתבקש בסוריה.
זו השעה להציב מתווה יצירתי, אפילו אכזרי, אם כי הכל יחסי נוכח הזוועות בסוריה. להתחיל לתכנן חלוקה חדשה של סוריה ולבנון. חלוקה וריטוריאלית, על פי מפתח אתני-עדתי, כולל חילופי אוכלוסין. סונים, שיעים, עלאוואים ודרוזים בנפרד. לצורך כך יש להתנער ממוסכמות ליברליות חסרות בסיס מציאותי, מאידאות פיקס ומדוגמות. שתי אפשרויות עומדות על הפרק: או חלוקה או מאבק שבסופו צד אחד יכריע את השני באורגיה של דם על הסכין. ובינתיים, כולם מצקצקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם