התורם המתלבט
(ומה הם עושים שם בדיוק עם הבקבוק של יורם קניוק?)
ואם אף אחד לא ירצה את האיברים שלי, זה ילך לאוניברסיטה, שם אטבול בצנצנת פורמלין למטרות מחקר, במקום טוב על מדף הסופרים, ליד הבקבוק של יורם קניוק.
קוראים לזה כרטיס אדי, ואני עוד לא מת ומותר לי להתלבט.
כעבור עוד כמה חודשים מישהו שוב דחף לי את הכרטיס הזה, ואני רוצה להבהיר להם כאן ועכשיו שהם לא יקבלו שום חלק ממני בלחץ. זה הגוף שלי, חי או מת, וכל מה שאני רוצה הוא לישון על זה לילה. המדע חיכה לגוף שלי כל כך הרבה שנים, אז שיחכה עוד לילה.
הכרטיס העוד לא חתום הזה שאני מחביא בארנק מפחיד אותי קודם כל כי זה אומר שאני אמות, משהו שאני לגמרי מדחיק, כי אם הייתי חושב על זה כל הזמן לא הייתי חותם גם על צ’קים.
"זה בניגוד לעקרונות שלך?" שאלה המתרימה בהתרסה.
זה לא עניין של עקרונות, מותק, אמרתי לה, פשוט כל חיי הייתי גבר ביישן ומופנם ולחשוב שפתאום כל האיברים שלי יתפזרו בכל מיני אנשים וערוצים, כמו איזה אבי קושניר...
חוץ מזה, אחרי שאמות בעוד מאה שנה, הייתי מאוד רוצה שהציבור יהיה עצוב עליי בתור נפטר שלם כמה ימים, ולא שמיד כולם יתחילו להתחלק ולצעוק: "הי, חבר’ה, יש פה כבד, לב, כליות".
אני בן אדם, לא אווזי.
וחשוב לי מאוד שתבינו אותי: אני בן אדם פתוח וליברלי. הצבעתי למרצ, אני בעד שתי מדינות לשני עמים, ואין לי בעיה לחלק את ירושלים, אבל את הגוף שלי?
אז קצת סבלנות אדי, אה?
כי כשאתם מבקשים ממני את תכולת הגוף הקטן שלי, ורוצים שאחתום שאני תורם לכם את כל האיברים הפנימיים שלי כמו באיזה איטליז עליז, ומבקשים ממני לסמן ב־X מה אני מוכן לתרום - כליה, קרנית, כבד, לב, עור, עצמות - זה מאוד מחליש אותי, ובגלל הכרטיס המפחיד הזה כבר התעוררתי כמה פעמים באמצע הלילה עם זיעה קרה ולחץ בחזה, ככה שיכול להיות שתקבלו את התרומה עוד לפני החתימה.
ועוד דבר, לטובת ציבור הנתרמים, אני חושב שחשוב מאוד שלפני שאני חותם תדעו מה אתם קונים, שתכירו את הסחורה, שלא תקנו טחול בשק, נכון?
אז בואו נעבור על הרשימה, מהקל אל הכבד.
הכליות. כמה כליות יש לי? שתיים. יופי, אז תיקחו אחת, לאפשרות הנדירה שיש חיים אחרי המוות ואז מה אני אעשה עם מוסר הכליות שליווה אותי כל החיים שלפני המוות?
והנה הגענו לריאות שלי, ששחורות יותר מהשד העדתי. ואתם יודעים מה - תדאגו להשתיל את הריאות האלה רק במעשן כבד, כי אם התורם עדיין חי אחרי כל כך הרבה שנים של עישון אולי יש לי ריאות שניצחו את כל המדבקות שעל קופסאות הסיגריות מלבד אולי "העישון מזיק לעובר", כי לפי מיטב זיכרוני, עד כה מעולם לא היה לי עובר.
הגענו לכבד. כמו בשבוע הספר העברי, גם הכבד שלי יכול להיות איבר שלישי בשקל. אני ממש מרחם על מי שיקבל את הכבד שלי - אחרי כל מה ששתיתי בחיים שלי זה לא כבד, זה פטה. מי שמקבל את הכבד שלי מקבל בר פעיל ברחוב בן יהודה.
והלב? מי באמת רוצה לקבל את הלב השבור והשמאלני שלי?
עם כל מיני חדרים קטנים שאף אחד מעולם לא נכנס אליהם, כמו בית ההסתדרות בארלוזורוב.
ומה יקרה אם הלב שלי יושתל בטעות אצל אחד כמו איתמר בן גביר? מה הוא יעשה איתו? הוא יגרש אותו לתחת. אני חותם, אני אומר לכם, יש לכם אותי, יא קניבלים!
חוץ מהאפשרויות שהזכרתי קודם - לבחור אילו איברים אני תורם - יש עוד אפשרות כללית שכתובה על גבי הכרטיס הזה שלכם: "אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר בגופי שהזולת יכול להיעזר בו להצלת חייו".
וזה, מלבד שזה נראה לי כמו סוג של חזירות, מעלה עוד איזו שאלה קטנה למתרימים ולמדע: האם כשאני מתחייב לתרום את הכל, האם הם מתכוונים גם לאתם־יודעים־מה שלי?
זאת אומרת, על הזין הכליות, אבל הזין?
ובואו נגיד שזה מצליח. המה־שמו של התורם נקלט יפה אצל הנתרם. אין סיבוכים מיוחדים. המושתל יוצא עם האיבר החדש והיציב שלי לעולם הגדול, מכיר איזו גרושה לוהטת באינטרנט, מזמין אותה לדירה, משמיע לה מוזיקה חרישית ומפתה, מנמיך תאורה, מוזג לה איזה דרינק (והאם יש אפשרות שאותו נתרם קיבל גם את הלבלב הדפוק שלי?) והנה, הנתרם והגרושה מתפשטים – וכבר במשחק המקדים המושתל פתאום מושתק ורועד – העסק לא עובד!
ואת מי אתם חושבים שהם יאשימו שם, הכלבים ההם? רק את התורם!
"הנה לכם הפרצוף האמיתי של השמאל", הם יגידו, "עד שהגפן הפרזיט הזה כבר תורם משהו למדינה - זה לא זז!"
אז בבקשה, תשאירו אצלי את הכרטיס ותנו לי עוד כמה ימים להתלבט.
ותודה רבה על ההמתנה הפתולוגית ועל תשומת הכבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם