בעל הבית השתגע
קל כל כך לרכוש להעביר אותנו על דעתנו
יום שישי, חצות היום. שמש של אוגוסט, והאוטו לא נמצא במקום שבו השארתי אותו. רק עכשיו אני מבחינה בשלט המסמן את המקום כמיועד לפריקה וטעינה. מכונית אחרת חונה שם עכשיו ופקח חרוץ מצמיד דו"ח לשמשה. "זה לא פייר!" אני אומרת לו ומתאפקת בקושי מלרקוע ברגל כמו ילדה קטנה. "אם אפשר להסתפק בדו"ח, למה לגרור?" אני כבר בדמעות, אבל הפקח מושך בכתפיו וממשיך לדו"ח הבא. במקצוע שלו, מי שלא לומד להתבצר באדישות לא שורד את היום הראשון. בחניון של העירייה אני נדרשת לשלם 340 שקלים, ותמורתם אני מקבלת דו"ח חניה של עוד 200 שקלים - ואת האוטו שלי בחזרה.
בדרך הביתה אני חושבת שמכל הסיפור, מה שהכי עצבן אותי היה שנגעו באוטו שלי. הדוח הגיע לי, כמובן, עשיתי טעות ואשלם. אבל על הכפתור של גן הילדים לחצה המחשבה שמישהו לקח משהו ששייך לי והזיז אותו מהמקום שבו הנחתי אותו.
מצווה מספר 336: מצוות עשיית דין בין לוקח ומוכר. לא מעט מצוות עוסקות ברכוש, החל ב"לא תגנוב" וכלה בדיני שומר שכר ושומר חינם. אבל המצווה הזאת מרגישה לי כמו מצוות הגג. היא פונה אל מערכת המשפט ודורשת ממנה להסדיר את האופן שבו בני אדם מעבירים רכוש מיד ליד. ציפיתי למצוא לפני כן מצווה שמעגנת את הזכות האנושית לרכוש, אבל אין כזאת בתרי"ג.
העוגן הקרוב ביותר לכך שמצאתי הוא בספר בראשית, כשהאל מציג בפני האדם את הבריאה ומורה לו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". אבל הרצון להחזיק בדברים איננו אקסקלוסיבי לנו. כשחיות נאבקות על אוכל, בני זוג וטריטוריה אנחנו קוראים לזה "חוק הג’ונגל". זה החוק שקובע שבטנו של החזק, המתאים והאסרטיבי תהיה מלאה תמיד. ההבדל בין הג’ונגל ובין החברה האנושית הוא לא רק ביכולת שלנו לנהל משא ומתן כדי לשכנע אחרים לתת לנו את מה שאנחנו רוצים (סוגים מסוימים של קופים מנהלים סחר חליפין, פליית כינים תמורת הגנה למשל), אלא בפיתוח של מערך חוקים, גלויים וסמויים, שנועדו לקבוע מי "ראוי" ומי לא. למי מגיע לקבל חתיכת עוגה, למי שתיים, ולמי עדיף שיחכה בשקט בסוף התור.
זה מתחיל בינקות, או יותר נכון - ביניקה, כשהפער בין הרעב לאוכל כמעט לא קיים. הפטמה נכנסת לפה אפילו לפני הבכי. לרגע קצר נדמה לנו שאנחנו כל יכולים. ככל שאנחנו גדלים גדל גם המרחק בינינו ובין הדברים שאנחנו זקוקים להם. אבל איך נגרום לאנשים לתת לנו את מה שאנחנו רוצים? האם כדאי לשבת בשקט ולחכות שהם יבחינו ברעב שלנו? לבקש יפה? לחטוף בכוח? לשכב על הרצפה ולבעוט באוויר? מרגע שקיבלנו את מה שרצינו קיימת הסכנה שמישהו ינסה לקחת אותו מאיתנו. ומה נעשה אז?
פסיכולוגים התפתחותיים קובעים שרק בגיל שלוש ילד נפרד מתפיסת הבעלות המוחלטת ("אם זה שלי, זה שלי לעולם. אם זה נלקח ממני זה אבד לנצח"), ומתחיל להתייחס לחפצים כבעלי ערך סחיר ("אם תיתן לי את השוקו שלך, אתן לך תמורתו עוגייה"). בגיל חמש הוא לומד להתייחס לערך של חפצים מהזווית של הזולת - כלי שיכול לשמש למיקוח, או לייצר אמפתיה. תלוי איזה ילד אתה (ואיזה ילד עומד מולך).
זיו כרמון ודן אריאלי הם כלכלנים התנהגותיים, מה שאומר שהם חוקרים את הפן הרציונלי־פחות של בני האדם. במסגרת ניסוי הם הגרילו בין סטודנטים באוניברסיטת דיוק כרטיסים למשחק כדורסל. הזוכים התבקשו לחשוב על סכום שתמורתו היו מוכנים להיפרד מהכרטיסים, בעוד הסטודנטים שלא זכו התבקשו להציע מחיר לקנייה. אלו שהחזיקו בכרטיסים נקבו בסכום שהיה גבוה פי 14 בממוצע מהמחיר שהציעו "הקונים".
נזכיר שהכרטיסים חולקו באופן אקראי לחלוטין, בהגרלה. לאפקט שגרם למי שזכה בהם להעריך אותם באופן גבוה הרבה יותר ממי שלא זכה בהם קוראים "אפקט הבעלות".
הוא נובע כנראה מהפחד הקיצוני שטבוע בנו מהפסד. בגלל האפקט הזה הדברים "שלנו" יקרים לנו הרבה יותר מדברים זהים שאינם שלנו. זה נכון לגבי חפצים, וזה נכון גם לגבי דעות ואמונות.
במשך 17 שנה החזיקה אוניברסיטת יוטה יחד עם החברה המסחרית "מיריאד" בפטנט על שני גנים אנושיים: BRCA1 ו־ BRCA2. מציאת מוטציה בגנים האלה מעידה שקיים סיכון כמעט ודאי לחלות בסרטן השד או השחלות. אם כל זה נשמע לכם מוכר, זה בטח כי קראתם איפשהו שאנג’לינה ג’ולי כרתה את שני שדיה בעקבות גילוי הגן הפגום, ובכך העלתה את הנושא למודעות הציבורית ביותר.
פרט שזכה להתייחסות מועטה הוא העובדה ש"מיריאד" החזיקה בזכות הבלעדית לעריכת הבדיקה, מה שאפשר לה לגבות 3,000 דולר על בדיקה מצילת חיים. ביוני השנה, אחרי שנים של דיונים וערעורים, קבע סופית בית המשפט העליון בארה"ב שאי אפשר להחזיק בבעלות על גֶן שנברא בטבע אלא רק על גן שנוצר באופן סינתטי במעבדה. בשורה משמחת לכל הנשים בעולם: הגנים שלנו כבר לא שייכים לחבורת גברים שיושבים במעבדה ביוטה. הידד.
מתוך "המסה על חוסר השוויון" של ז’אן ז’אק רוסו: "האדם הראשון שגידר חלקת אדמה אמר ‘זה שלי’ ומצא אנשים תמימים מספיק להאמין לקביעה זו, אותו האיש היה המייסד האמיתי של החברה האזרחית. מכמה פשעים, מלחמות ורצח, מכמה אימה וביש מזל היה יכול מישהו להציל את האנושות, לו רק... זעק לרעיו: ‘היזהרו מלהאמין למתחזה הזה!’ הסכנה מתחילה מרגע שהאדם שוכח שפירות האדמה שייכים לכולנו והאדמה עצמה לאף אחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם