הפריימריז לעבודה: יחי הטורניר
גם הפעם המרוץ לראשות העבודה לא יהיה מופת לניקיון פוליטי. אבל הבחירות המוקדמות עדיין עדיפות על מפלגה שהעומד בראשה קובע כיצד תיראה בלי להתייעץ באיש
טוב. לא רק את מפלגת העבודה. גם את הליכוד. ואולי גם את הבית היהודי. לגבי הבית היהודי עדיין קשה לדעת כי זו תרנגולת שטרם בקעה סופית מהביצה. הראש בחוץ (וזהו ראש שהביא הרבה מנדטים), הגוף עדיין מוסתר בתוך הקליפה. אבל אם נפתלי בנט ימצא דרך לבנות את המפלגה במתכונת שהבטיח לבוחריו - יהיה קו מחבר בין שלושת המפלגות. גם אם נתניהו דוגל בקפיטליזם חזירי, יחימוביץ' בסוציאליזם בלתי אחראי ובנט מתנגד למדינה פלסטינית. שלוש המפלגות הן מפלגות דמוקרטיות.
השבוע חברו איתן כבל ואראל מרגלית ליצחק (בוז'י) הרצוג. החלטתם לרדת מהמרוץ הופכת את ההתמודדות על ראשות העבודה לדו קרב יחימוביץ-הרצוג. או אם תרצו: שלי-בוז'י.
אז נכון, הרצוג הבטיח להם הבטחות (וזה בסדר גמור); ונכון, הקרב על ראשות העבודה לא הולך להיות טורניר אבירים במיטב המסורת האצילית. בפריימריז כמו בפריימריז יחזרו על עצמם סיפורי שגרה על מפקד ארגזים, על זיופים, על קטטות בין הפעילים ועל שוחד בחירות. אבל בל ניתמם. אבירים שדהרו בימי הביניים אחד לקראת השני, כשרוח מרעידה את רעמות סוסיהם וגברות יפיפיות צוהלות למראה הקרב, לא היו הוגנים וישרים בלשון המעטה. לא תמיד בכל מקרה. הם שמו רגליים איש לרעהו וידעו גם להכות מהגב. כי זהו טבע האדם - אם באירופה של ימי הביניים ואם במפלגת העבודה גרסת 2013.
ועדיין, הייתה עדיפות ברורה לטורניר אבירים על קטטה ללא כללים או על משחקים אכזריים שנועדו לבדר רודן. האופנה הפוליטית הולכת ומשתנה בשנים האחרונות אך אני מעדיפה מפלגות דמוקרטיות על מפלגות איש אחד או מפלגות חצר.
אני מעדיפה מפלגה שבכיריה מתקוטטים על הבמה ותולשים את המיקרופון איש מידי חברו בכינוס המרכז על כזו שבה שרים וחברי כנסת אינם נגשים בכלל למיקרופון ללא אישור היושב ראש. אני מעדיפה מפלגה שבה חברי מרכז מונעים מהעומד בראשה, שהוא גם ראש הממשלה, לנהל ועידה מפלגתית כמתוכנן כי הם דורשים הצבעה חשאית, על מפלגה שבה לא מתקיימות הצבעות בכלל.
אני מעדיפה מפלגה שבה שווים וטובים לא נבחרים לרשימה לכנסת משום שלא ידעו לגייס תמיכה של רבבות מתפקדים על מפלגה שבה קרובי משפחה של הרב הישיש, שמשמש כמנהיגה הרוחני, קובעים את דמותו של העומד בראשה או מפלגה שבה היו"ר מרכיב רשימה בשיטה אקראית כמעט ולא ממש יודע כיצד לנהל את הסיעה שצומחת לפתע בליל הבחירות ל19 מנדטים.
אני מעדיפה מפלגה שבה קוראים ליו"ר בוז'י (או שלי) על מפלגה שבה מבטאים את שמו של העומד בראשה ביראת כבוד או מפלגה שבה סגן שר ופוליטיקאי מוערך מוצא את עצמו מחוץ לרשימה כשהוא שומע על הדחתו בשידור ישיר.
מתוך 120 חברי הכנסת המכהנים 42 ח"כים בלבד נבחרו על ידי חברי מפלגותיהם בבחירות פנימיות דמוקרטיות - בפריימריז. 19 ח"כים של הליכוד, 15 ח"כים של מפלגת העבודה ושמונה מתוך 12 ח"כים של הבית היהודי. קצת יותר משליש. גם אם נצרף לרשימה את הח"כים ממרצ שנבחרו על ידי 1,000 חברי מרכז המפלגה עדיין מדובר במיעוט. והיד עוד נטויה.
לא אחזור על אמירתו המפורסמת של צ'רצ'יל לגבי מגרעותיה ויתרונותיה של הדמוקרטיה. אבל הנטייה המסתמנת בפוליטיקה הישראלית היא נטייה מצמררת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם