מלחמת יום כיפור: הפצע לא נסגר
את המלחמה הזו, על זיכרונותיה, אסונותיה וניצחונותיה צריך ללמוד היטב, כי נדמה שלקחיה טרם הובנו עד תום. דור ילדי 73' מסרב ליישם את מה שלוחמי 73' חוו בגופם ובנפשם
כבכל תאריך עגול, או עגול למחצה, ייחשפו גילויים חדשים, עדויות ופרשנויות, על מעשי ידי אדם וכלי משחית בין רכס הבוסטר לסרפאום, בין טמפו למזח, בין גבעה 1614 למתחם טלוויזיה. הגיל החציוני במדינת ישראל על שמונת מליוני אזרחיה, הוא כ-29 שנים. גילו של החייל הצעיר ביותר שנלחם במלחמת יום הכיפורים הוא פי שניים. ועדיין, הפצע מכאיב ומציק, כאשר נכדיהם של לוחמי אוקטובר ההוא כבר רואים את הבקו"ם.
ונותרו החיילים הפשוטים, החפ"שים. הטען והררנ"טיסט, נהג המשאית ועוזר השליש. שהיו וראו וחזרו וזכרו. כמה עשרות אלפים בודדים שסוחבים על גבם מטען של דור.
כי את המלחמה הזו, על זיכרונותיה, אסונותיה וניצחונה הגדול וניצחונותיה הקטנים עוד צריך ללמוד. צריך ללמוד אותה היטב, כי נדמה שלקחיה של המלחמה ההיא, של הדור ההוא, טרם הובנו עד תום. כי דור ילדי 73' מסרב ליישם את מה שלוחמי 73' חוו בגופם המצולק ונפשם שטרם מצאה מענה. הם מתהלכים בינינו, כמה עשרות אלפי לוחמים שראו את זוועת הקרב ואת הבדידות שנכחה בשדות הקרב של תשרי, שם היה ברור שאתה והפלוגה עומדים לבדכם בין האויב לבין הבית. הם מתהלכים בינינו ואומרים ומזכירים ואנחנו ממאנים לשמוע.
הם אומרים לנו: "אל תסמכו על אף אחד". ואנחנו סומכים. בולעים כל סטטוס בפייסבוק בצמא, בלי להבין שהיהירות של מנהיגי מפא"י של אז היא כאין וכאפס מול הזחיחות של שרינו. שגולדה, אשת הברזל, דמעה במטבחה על כל הרוג, וששרינו ידמעו רק אחרי שיעבירו סקר.
הם אומרים לנו שמה שלא נעשה בעצמנו אף אחד לא יעשה בשבילנו, ואנחנו מתעקשים להציף בעיות במקום לפתור אותן, לשלוח מייל למחלקה שמטפלת בעניין במקום לקום ולסגור את הסיפור בעצמנו.
מי שראה את הטנקים הצהובים שוטפים את עמדותיו כבר לעולם לא יתלה תמונה של אלוף הפיקוד לוחץ ידיים בכסית, אבל תתי האלופים שלנו שוכרים יועץ תדמית ברגע שהקטיושה הראשונה נופלת ושרים בכירים בממשלה מדברים אלינו בנדב"ר ועם צ'אפחה אחוקית על הכתף, כי אנחנו עדיין מסתנוורים מפלאפל וחצי, גם אם הוא חסר טעם ומכוסה בטחינה.
לוחמי 73' כבר למדו שהדף האחרון של אלבום הניצחון הוא תמיד העמוד הראשון של הכישלון שלמחרת, אבל אנחנו מתעקשים לחגוג כל בועה, להאמין לנבחרי הציבור שדוחקים בנו להאמין שמצבה של ישראל מעולם לא היה טוב יותר, ושיכולנו להיות ספרד או יוון, בשעה שהבור התקציבי שלנו יכול לבלוע את פיראוס וברצלונה על יושביהן.
מי שראה אור יום אחרי ליל אימה ואש בחווה הסינית או במוצב בגולן לא יזלזל עוד באויב או בכל אדם אחר. ואנחנו, יהירים וחזקים, מספרים לעצמנו בכל בוקר שאנחנו חיים בסביבה של פרימיטיביים רודפי דם, מקטינים את אויבינו לרמת תת אדם, רק כדי שנוכל להרגיש טוב עם עליונותנו הבלתי מעורערת.
מי שחזר הביתה ונישק את ילדיו ומיד הלך לחבק את ילדי חבריו שלא שבו, לא ירצה עוד מלחמה, בכל מחיר. ואנחנו מדברים על שלום, ומדברים ומדברים, אבל את המחיר אנחנו משלמים רק בתג.
כי בין הלוחמים שרצו בשדות הקטל של 73' היו גם כאלו שהתרוצצו כילדים בבוכנוואלד ובאושוויץ והם ידעו שאין לנו ארץ אחרת וגם לא תהיה. הודות להם אנחנו גדלנו בתחושה שיהיה בסדר, שיש רשת ביטחון.
אין לנו רשת ביטחון. אנחנו, העם שלנו, הוא רשת הביטחון היחידה. אם החורים בינינו יגדלו, כך רב הסיכוי שהרשת תיקרע וכולנו ניפול דרכה. לא צריך דמיון מפותח, אפשר לקחת שבע שנים אחורה ולראות איך כמה אלפים בודדים של לוחמים עקשנים, שעוצמתם למולנו היא עקיצה של יתוש צעיר, גרמו לנו להילחם בעצמנו חודש שלם.
אז לקראת השבועיים הבאים, בהם סרטים דהויים ירצדו וקולות הקשר ירעמו, צריך להצטייד בפנקס קטן, ולרשום, וללמוד ולזכור. כי המלחמה ההיא הייתה נוראה מספיק על מנת שלא נחזור על אותן הטעויות שדור 73' עדיין נושא על גופו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם