הדמות המשפיעה ביותר בתולדות המדינה
בגיל 90 ניתן לציין כי אורי אבנרי היה דמות תקשורתית פוליטית שבלעדיה ההוויה הישראלית הייתה ענייה יותר. דלה, אפורה
כותב טוב ומעניין מרוב הכותבים. אורי אבנרי בהפגנה למען זכויות אדם במדינה צילום: אמיר מאירי
בתוך שלמת הבטון האידיאולוגית האפרורית של מפא"י, היה המבט המורכן מטה אל גיליון "העולם הזה" הפרוס על הברכיים מתחת לשולחן בכיתה, חלון של תחושת שחרור פשוטה וגסה: נשים עירומות בשער האחורי, וקצת גם בעמודי הפנים. ככל שרבו תמונות הפורנו הרך שעיטרו את דפי העולם הזה, היה זה אות וסימן כי רמתו העיתונאית והפרשנית יורדת. זה מה שקרה לשבועונו של אבנרי מאז נכנס לכנסת בבחירות של 1965 במסגרת תנועתו "העולם הזה - כוח חדש".
אני טוען שדווקא אורי אבנרי הוא הדמות המשפיעה ביותר בתולדות המדינה על האליטה האינטלקטואלית של ישראל. הוא לפחות שווה בהשפעתו לאנשי רוח ואמנים מהמדרגה של נתן אלתרמן, ישעיהו ליבוביץ' ועמוס עוז.
מי שיבדוק על פי ניתוח טקסטים ועוד מקורות, ימצא שעוז הושפע מאבנרי ומנתן ילין מור בשנים שלפני מלחמת ששת הימים. בדושבועון "אתגר" שהשניים הקימו ב-1958 כבטאונה של תנועת "הפעולה השמית", הופיעו כבר כל הרעיונות שחגגו בשורות השמאל אחרי 1967 ובוודאי אחרי מלחמת יום הכיפורים.
לאורי אבנרי הייתה יכולת ניתוח וחוש לראיית הנולד, שלא היו לשום כותב-פרשן בעיתונות הישראלית. ערב החלטת החלוקה באו"ם ב-1947 הוא פרסם חוברת קטנה שנקראה "מלחמה או שלום במרחב השמי". הוא ראה במדינה העברית שתקום כוח מהפכני חזק שישפיע על כל האזור. הוא רצה שזו תשמש אוונגרד לשחרור עמי האזור מכל נוכחות והשפעה של אימפריאליזם אנגלו-אמריקאי.
"הקדים את זמנו". אבנרי לצדו של ערפאת אי פי
הוא זיהה את הכוח העולה בעולם השלישי וסיים בשורת המחץ משיר שהנוער בארץ הכיר היטב: "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה". "מזרחה" זה ברית המועצות, הודו המשתחררת, מצרים שכל כך אהב. גם ארץ אבותנו, אבל לא בגרסתה כמדינה יהודית.
כפי שמאמרו "המטרה דמשק" מרמז, הוא רצה להכות בסוריה בין השאר משום שהאליל שלו בקהיר, עבד אל-נאצר, קרס. זו הייתה אולי הפעם האחרונה שעוד עלתה אצל אבנרי הכמיהה לראות בצה"ל צבא שחרור שיחסל משטרים דיקטטוריים לא רצויים וגם סוכנים אימפריאליסטיים דוגמאת בית המלוכה ההאשמי.
באמצע שנות ה-70 החל אבנרי במגעיו הישירים עם נציגי אש"ף. אבל המטרה האמיתית שלו הייתה "לסנן" את אש"ף ומנהיגו ערפאת לתודעה הפוליטית של מפלגת העבודה - אל תוך הזרם המרכזי של הציונות.
ההתחלה הייתה צנועה: באמצעות עיסאם סירטאווי, הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי שהיה ידידו, והמיליונר קרל כהנא. אחרי המהפך של 77' הקשר הסיבובי הזה באמצעות קרייסקי החל להשפיע על צמרת העבודה. לאורי אבנרי לא היה סיכוי מול פרס, בר-לב, רבין והאחרים. אבל לקרייסקי, וילי ברנדט ובייחוד לקרל כהנא, מקורבו של קרייסקי וידידם הקרוב של שמעון פרס וחיים בר-לב, היה בהחלט סיכוי להשפיע. אם לא ישירות על מוסדות מפלגת העבודה, הרי בעקיפין, על ידי מימון תנועות השמאל שעלו אז, ובראשן "שלום עכשיו".
אורי אבנרי ממשיך לכתוב טוב יותר ומעניין יותר מרוב הכותבים בעיתונות. בגיל 90 הוא כבר חושב על המקום שלו בתולדותיה המרתקים של המדינה העברית שהפכה למדינה יהודית - בניגוד לדעתו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם