מדיזנגוף עד גורדון
למה צריך שיהיה יום כיפור אפילו בתל אביב?
בעצם הימים הנוראים חשבתי על הדברים ועל יום הכיפור הקרב ובא. והנה, על אף החילון הגדול והניכור מפרנסי הדת, על אף התל־אביביות הזו, עם כל השרימפס והזימה והחיוניות החופשית והשזופה, יום כיפור בתל אביב מורגש גם מורגש. מה הופך את יום כיפור למיוחד כל כך?
בצירוף מקרים, באותה שעה ממש שלח לי חברי האדמוני מאמר נושן וחשוב של א"ד גורדון על יום כיפור, ושם נמצאו לי שאלות ותשובות.
לפני שנצלול למאמר, כמה מילים על אהרון דוד גורדון. למרבה הצער, רובנו בורים באשר למפעלו הרוחני העצום. א"ד גורדון היה הוגה, חלוץ, עובד אדמה, מורה דרך, מצפון ומצפן לבני העלייה השנייה והשלישית, התשובה המעשית להרצל ולעסקני התנועה הציונית, מעין "אחד העם" עם ציפורניים שחורות מעבודת האדמה. בן 48 עלה גורדון ארצה, והיה בגופו ובמעשיו לסמל המהפכה האדירה שחוללו אנשי העלייה השנייה, שסימנה את המעבר מחיי הגולה לחיי עבודה בארץ ישראל. לפי גורדון העבודה היא הדרך הראויה לתחיית הפרט, והיא שתביא לתחיית האומה היהודית: "בעבודה לקינו, ובעבודה נירפא".
לתפיסתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית היו הנגע העיקרי ושורש כל הרע בעם היהודי, ולפיכך ביקש גורדון לחבר את העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה כחלק מרכזי בתיקון הוויית הלאום ובקשר עם הבורא. עד עלייתו ארצה שמר תורה ומצוות, ומשעה שעלה לארץ ישראל החל מקיים מצוות באורח ייחודי. הוא שמר שבת וחגג את החגים, אך פסק מתפילה. "המעדר הפך לגורדון לטלית ותפילין", הגדיר זאת פרופ’ שמואל הוגו ברגמן.
על ערש דווי כתב גורדון את המאמר (שלא סיים) "לחשבוננו עם הדת (מהרהורים ביום הכיפורים)". שווה קריאה והרהור: "שואל אני את עצמי ושוקל בדעתי, אם יש עוד את מי לשאול: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו יום הכיפורים? (השאלה היא בעצם גם על ראש השנה, אלא שראש השנה אינו כל כך מיוחד במינו, אינו כל כך יוצא מכלל כל החגים והמועדים, בהיות לו עוד ערך חברותי בתור ראש השנה).
"היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עַם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית. חדלו העניינים והחשבונות הפרטיים (התפילות או התחינות על פרנסה וכדומה מעטות מאוד ביום הכיפורים ובראש השנה), הועלו על הפרק העניינים והחשבונות הגדולים: הלאומיים, האנושיים, הקוסמיים.
"חדלה המחיצה שבין הפרטים והצטמצמותם איש־איש בפרטיותו, כל הפרטים מרגישים את עצמם בתור איברים בגוף אחד עליון, בעם אחד, בתור אישיוֹת־תאים באישיוּת אחת עליונה, הבאה לחַשב עם עצמה, עם חייה ועם עולמה. האישיוֹת הפרטיות, היחידים, גדלו והתעלו בעלייתה של האישיוּת העליונה, כמו שהאישיוּת העליונה גדלה והתעלתה בעלייתם של היחידים. וזה עיקר. היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו את חשבונו עם עצמו בכל יום, או ביום שיימצא לטוב לפניו. פה – כמו בכל מפעל לאומי, בייחוד בכל עבודה דתית־לאומית – חשובה העוצמה שהאישיות הפרטית מרבה מתוך צירוף הכוחות; ההארה הנשפכת עליה מתוך שפע החיים של האישיות העליונה; חשובה הנעימה האצילית הנאצלת על הקול הפרטי מתוך התמזגותו בים הקולות של המקהלה העליונה, האנושית־קוסמית.
"אינני שואל את עצמי מאין מוצאו של יום הכיפורים, מה הייתה צורתו הקדומה. אינני שואל אם גם היום ובדורות הקרובים שקדמו לנו הבין כך רוב העם את יום הכיפורים. לפניי - עובדה ואפשרות. עובדה היא שבמשך דורות רבים היה יום אשר העם כולו הקדישו לתשובה, לתפילה, לעבודה שבלב. והייתה אפשרות לבעלי הנפש שבעם לעשות את חשבונם חשבון עליון.
"ואני שואל: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו היום הזה?
"שואל אני: האומנם אין היום הזה בשבילנו אלא נחלת העבר, שריד קדומים? האומנם אין לנו, בני דור הדעה, בעל המחשבה הבוקעת רקיעים, ההרגשה החודרת לכל הספירות והעולמות, הנוקבת ויורדת עד תהומי תהומות, מעוף הרוח הקומֶטי, שאין לפניו לא שביל ולא גבול – האומנם אין לנו צורך ביום כזה, ודווקא בצורה לאומית?
"ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינוֹ וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבידה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עלייה לעם ישראל ולנו כולנו, בני העם הזה?השאלה, בעצם, מתפשטת על כל המועדים וגם על הדת בכלל בתור ביטויה החיוני של רוחנו הלאומית, של נפשיותנו הלאומית – מה לנו כל זה? מה לנו הדת?
"האומנם גמרנו את חשבוננו עם הדת? האם התחלנו וגמרנו? האם ביררנו לעצמנו, האם שאלנו את עצמנו, מה הדת, הרליגיה לנפש האדם? בייחוד מה דת ישראל, יצירת רוחנו הלאומית לנפש היהודי? האם שאלנו וביררנו, כמו שדבר יחיד במינו כזה צריך להיות נשאל ומבורר?
"קיבלנו מה שמסרו לנו אבותינו, האמַנו בו, נתנו את נפשנו עליו, כל הזמן שהיינו כלואים בתוך החומות, קרועים ומרוחקים מהעולם עם הוָויתו התהומית, מהאדם עם חייו הרחבים, העמוקים והעשירים. וכאשר נפלו החומות, כאשר הכרנו מקרוב את העולם ומלואו, כאשר התוַודענו מקרוב אל האדם וחייו, כאשר קיבלנו עם זה מה שמסרו לנו אחרים – ראינו כי אין המסור והמקובל מאבותינו מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק, האם העמקנו לעיין ולשקול בדעת, מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד, מה באמת נחרב ונרקב, ומה, ועומקו של דבר, רק צורתו ניטשטשה או נפסלה, והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף להתחדשות עליונה?
"בכוח הדת התקיימנו בכל משך ימי גלותנו הארוכה, ולא רק התקיימנו – בכוחה סבלנו, סבלנו רבות פעמים גדולות, ובכוחה חיינו, אף חיינו רבות פעמים גדולות. האם דבר אפשרי, דבר שהדעת סובלתו הוא, שכוח כזה מרוקם כולו מתעתועי דמיון ושיגיונות רוח של נפש נבערה, מבלי שיהיה בו כל גרעין יסודי קיים? האם די נבחנה ונשקלה בדעת, האם די מיוסדת בהיגיון ובנפש האנושית הדעה המקובלת, כי באיבוד היסוד לאמונה העיוורת, אבד היסוד גם לדת?"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם