איפה חשבון הנפש שלנו?

יום הכיפורים מחייב לא רק הודאה בחטא, אלא גם תיקון ועשיית צדק. מדוע שלא נשקול הקמת מחנות על גבול סוריה, כדי לתרום להקטנת הסבל?

בן דרור ימיני | 13/9/2013 7:27 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
חג מוזר הוא יום הכיפורים. חג שכולו חשבון נפש. חג שאינו מאפשר לנו לשקול אם טעינו, אלא מחייב אותנו לומר: חטאנו, טעינו, פשענו. זה לא אולי. זה בוודאי. כי בני אדם אנחנו. וגם אם היינו מלאכים - בניגוד למה שנדמה לנו, גם הם טועים. ובוודאי אנחנו.

כשהדברים הללו נכתבים העולם כמרקחה. לידינו, סמוך לגבול, מתבצעת אחת הזוועות הגדולות ביותר של העשורים האחרונים. אפילו פלישת ארה"ב לעיראק, העימות שגבה את מספר הקורבנות הגדול ביותר במאה הנוכחית, עומד להתגמד לנוכח מה שקורה בסוריה. ומה עשינו? מה תפקידנו? טעינו, חטאנו, בגדנו. אנחנו בחג יהודי. להיות יהודי זה להיות אנושי. להיות יהודי זה גם לדאוג לאחר באשר הוא. הנופלים שם הם אויבים. אבל כדאי לזכור את הציווי העליון: בנפול אויבך אל תשמח.

צום ותענית אינם שווים דבר כשהם בפני עצמם. סליחות בכותל, אתמול
צום ותענית אינם שווים דבר כשהם בפני עצמם. סליחות בכותל, אתמול צילום: אדי ישראל
אין בנו צער על כך שלוחמי חיזבאללה הורגים לוחמי אל-קאעידה, ולהפך. משום שאלה שקמים להרוג בנו, עדיף שיהרגו אחד את השני. אבל לא בהם מדובר. רוב ההרוגים הם אזרחים חפים מפשע, גם אם שטיפת המוח הפכה רבים מהם לאויבים. איננו רוצים שהם ישמחו במותנו, אף שהם רואים בנו אויבים.
היום, יותר מכל יום אחר, אל לנו לרצות במותם, אף שאנו רואים בהם אויבים. אז כן, חטאנו ופשענו משום שפה ושם עלצנו בנפול אויבנו. וגם ה"הסדר" המסתמן לא יפתור את בעייתם של ההמונים שייהרגו מחר ומחרתיים ובימים הבאים, ועוד עשרות אלפים שהופכים מדי שבוע לפליטים. הם מחפשים מחסה. הם מחפשים מים ופת לחם.

ומה תפקידנו כבני אדם? מה אחריותנו? כאשר זה קרה ברואנדה לא היו שם מצלמות. כאשר זה קרה רק לפני ארבע שנים בסרי לנקה המידע לא זרם מיד. זה לא הסיפור בסוריה. לא הכל גלוי וידוע. אבל אפשר להסתפק במה שכן שידוע. מצלמות קטנות משדרות לנו את הזוועות בשידור חי. הלב נצבט. בימים אלה אנחנו מקבלים את ההוכחה הזועקת ביותר על כך שאנחנו לא חיים בשום כפר. אדם לעצמו. כפר לעצמו.

הנורמות משתנות במהירות. לפני קצת יותר מעשור בקוסובו, על הרבה פחות מכך, הגיב העולם החופשי בסדרת הפצצות אדירה. גם אלפי חפים מפשע נפגעו. טילים פגעו בבתי אבות ובריכוזי פליטים. הרי אנחנו יודעים, יותר מכל אומה אחרת, שכאשר מנסים למנוע זוועה גדולה נוצרות זוועות קטנות. היום, לנוכח זוועות הרבה יותר גדולות, הנורמות החדשות מחלחלות. ואלה נורמות משתקות.
הצגת הראווה נכשלה

לרגע היה נדמה לנו שנוצר עולם חדש. עולם שבו כביכול שולט "שיח הזכויות", שמגן על האדם באשר הוא אדם. היכן הוא? מה קרה לו לעולם הזה? נכון, היהודים אף פעם לא זכו לרווח והצלה מאותו עולם של זכויות, ובעשור האחרון הפכה ישראל לקורבן שווא שלו. אבל היה נדמה שלמרות העיוותים, אולי בכל זאת יצמח עולם חדש, שבו מינון הזוועות ילך וירד, והאדם לא יהיה הפקר.

מתברר שטעינו. הוא שרצינו לא היה, ואפילו משל לא היה. העולם צועד לאחור. זה לא ברור מה אפשר לעשות ומה צריך לעשות, והאם הפצצות כאלה או אחרות יפתרו את הבעיה. מה שברור הוא, שהעולם נותר משותק. ארגונים בינלאומיים מסוגלים לספק דוחות, ולתאר את הזוועות. ובזאת נגמר העניין.

בפריז, לפני שבועות בודדים, ראיתי הפגנה אחת נגד המשך ביצוע הזוועות. היו בה בערך ארבעה אנשים עם שלטים. הם נראו כל כך מרוחקים מכל החוגגים. קל להצביע על האחרים. מה איתנו? מה תפקידנו? היכן חשבון הנפש שלנו? מה נאמר בתפילה על אלה שנדונו לחרב ולסקילה וכל דרכי ההריגה? מה אנו עושים כדי להציל נפש אחת? מדוע שלא נשקול ברצינות הקמת מחנות על גבול סוריה, כדי לתרום את חלקנו הזעיר להקטנת הסבל? הרי המוסר היהודי אינו דורש רק הודאה בחטא, אלא גם תיקון ותשובה.

אז מדוע לא? אין צורך לקלוט את הנפגעים, לא לאזרח אותם, ולא לשכן המונים בשכונות דרום תל אביב. יש צורך רק בצעד אנושי. יש צורך בהקמת מקלט זמני. הרי יהודים נהרגו באלפיהם בגלל שלא היה להם מקלט. אז מדוע שלא נעניק מקלט זמני לאלפים שזקוקים לו עתה? נכון, זה לא פשוט. זה לא קל. אבל המוסר היהודי והאנושי מחייב אותנו לעשות מעשה.

יום הכיפורים הוא יום צום ותענית. כדאי לזכור בהזדמנות הזאת את התוכחה של הנביא ישעיה: למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע... הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים... הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי-תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם... אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח הלך לפניך צדקך".

אז הנה לנו הזדמנות, משום שצום ותענית, עם כל הכבוד, אינם שווים דבר כשהם נותרים בפני עצמם. צריך לעשות מעשה. כן, לפרוס לחם לנזקק. והנזקק כרגע מצוי גם מעבר לגבול. אין צורך להביא אותו לביתנו. אבל אפשר להיות מעשיים ולתת סיוע שכולו הצלה בגבול ביתנו. רק לפני שלוש שנים תכננו גורמים עוינים, בשם "שיח הזכויות", הצגת ראווה של מצעד המוני פליטים, מסוריה ומלבנון, לגבולות ישראל. הצגת הראווה נכשלה. עכשיו אין צורך בהצגה שדרדרה את שיח הזכויות לבור שופכין. עכשיו יש צורך במעשה אמיתי של חסד. מעשה יהודי, אנושי וציוני. יהא זה חלקנו שלנו, ותהיה זו התשובה שלנו, תרתי משמע, במאבק נגד הזוועה. חתימה טובה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
בלוגים של בן דרור ימיני

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

בן דרור ימיני

צילום: דעות

נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. עיתונאי ומשפטן. פרסם את הספר "אגרוף פוליטי" והיה עורך העיתון הלוחמני "הפטיש"

לכל הטורים של בן דרור ימיני

עוד ב''דעות''

פייסבוק