הפלסטינים לא יוותרו על זכות השיבה
כנס השמאל שמתקיים בימים אלו מוכיח: מבחינת הרשות, חזרה לגבולות 67' אינה מספיקה. הסכסוך לא יסתיים עד שפליטי 48' יחזרו לבתיהם
הכנס, על פי מארגניו, נועד לדון "בשיבה המעשית של הפליטים הפלסטינים", על יסוד כך שמדינת ישראל תכיר באמת של העוול הנורא שנגרם להם, תיקח על כך אחריות ותתחיל בתהליך תיקון העוול.
תפיסת היסוד של מארגני הכנס היא זאת: אחרי 65 שנים ל"נכבה" הגיע הזמן לממש את שיבת הפליטים הפלסטינים לבתים שמהם גורשו באלימות; מימוש זכות זאת, שהיא זכות בסיסית לכל אדם, היא תנאי הכרחי לדה-קולוניזציה של הארץ, סיום הסכסוך בין תושביה, עשיית צדק ובנייה של חברה שוויונית וטובה יותר לכל והזדמנות לחיים טובים יותר לכולם; מדינת ישראל תהיה אז "ישראל-פלסטין", כלומר מדינה דו-לאומית.
נושאי הכנס עוסקים בעיקר ב"אסטרטגיה לקידום השיבה", באספקטים השונים של מימוש שובם של הפליטים הפלסטינים לכפריהם ועריהם וסוגיית הפיצויים. המרצים הם בחלקם אקדמאים פלסטינים מיהודה ושומרון, אקדמאים פלסטינים מערביי ישראל, פלסטינים נציגי פליטים מכפרים שונים בארץ, אקדמאים ישראלים, רובם מאוניברסיטת תל אביב, "אקטיביסטים" למען זכויות אדם מישראל ויהודה ושומרון וכן אנשי אקדמיה מחו"ל.
לא נפקד מקומו של העיתונאי גדעון לוי, שמרצה על הדרכים להתמודד עם האימה הישראלית מזכות השיבה.שיהיה ברור: מדובר בכנס של השמאל הרדיקלי הישראלי האנטי-ציוני, מיעוט שבמיעוט, אבל יש לו נציגות חזקה באקדמיה הישראלית, מקום בתקשורת הישראלית ותמיכה מכלל הגורמים העולמיים הרוצים בחיסולה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
ניתן היה להתעלם מהכנס ההזוי של השמאל הרדיקלי. הבעיה החמורה היא שהעמדה שהוא מציג בנושא "שיבת הפליטים" היא למעשה עמדת היסוד הפלסטינית, העמדה של הרשות הפלסטינית, העמדה שמוצגת בספרי הלימוד הפלסטיניים, באין-ספור מאמרים, ספרים ונאומים.
סוגיית הפליטים הפלסטינים היא המהותית ביותר והקשה ביותר בכל הסדר קבע עם הפלסטינים. זאת מכיוון שסוגיית הגבול באה, לתפיסת הפלסטינים, לפתור רק את בעיית "הכיבוש" של יוני 1967. ואכן , לא מעט ישראלים מאמינים שרק אם ייגמר "הכיבוש", יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. אבל לגבי הפלסטינים, ראשיתו של הסכסוך הוא ב"נכבה" של 1948, שביטויה הוא יצירת בעיית הפליטים הפלסטינים. ולכן החזרת הפליטים וצאצאיהם לבתיהם היא בגדר תיקון העוול של "הנכבה", עשיית צדק.
כיוון שכך, בכל המשאים והמתנים עם ישראל ובכל הצהרה רשמית פלסטינית, הצד הפלסטיני מתעקש על שלוש דרישות: ישראל צריכה להכיר בכך שנעשה עוול לעם הפלסטיני ב-1948; ישראל צריכה להכיר בכך שהיא אחראית לבעיית הפליטים (כלומר, תודה באשמה), וצריכה להכיר בהחלטת האו"ם 194, שלפיה כל פליט פלסטיני יכול אישית לבחור בין פיצויים או שיבה למקום שבו התגורר.
רק אחרי שישראל תעשה זאת, ניתן יהיה לדון במכסות השונות של הפליטים שישובו לישראל בתקופות זמן שונות, עד שהצד הפלסטיני יחליט מתי תהיה המכסה האחרונה. סוגיית הפליטים אינה עניין למחווה הומניטרית מצד ישראל, כפי שחושבים אחדים בתוכנו. היא נוגעת לליבה הפלסטינית של "הנכבה", וכך הגדיר אבו מאזן, בנאומו בעצרת האו"ם ב-26 בספטמבר , את יעד השלום לו מייחל העם הפלסטיני: "תיקון העוול ההיסטורי וחוסר הצדק חסר התקדים שנפל על העם הפלסטיני ב' נכבה' של 1948, והגשמת השלום הצודק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם