אל תשליכני לעת זקנה, רק תביא לי מטפלת
בעולם מציינים היום את יום הקשיש הבינלאומי, אבל פה בישראל קשה לשכנע את סבא וסבתא שהגיע הזמן שמישהו יטפל בהם
לנו זה נראה הכי טבעי בעולם. בני זוג קשישים, עצמאיים על גופם קרוב לתשעים שנה, מארחים בביתם אישה זרה שתסייע. "כבר קשה להם", מייעצים כולם, "הם זקוקים להשגחה עשרים וארבע שעות" הם מוסיפים. ואז אתה אוזר אומץ ומדבר איתם. מעלה את האפשרות שישנה אפשרות כזאת בכלל.
וההתנגדות גדולה. ואתה שוב מעלה את זה כשהם באים לעשות שבת עם הנינים בכפר סבא. ולאט-לאט זה כנראה מחלחל להם למטה. וסבא כבר מבין שזה התסריט הנכון. התסריט של אלוהים לחיי זיקנה בעולם שדורות בו מוגדרים על ידי אותיות לטיניות. והאמת שגם אתה כבר עייף מכל האופרציה. בריצה של החיים קשה לבקר את סבתא יותר מפעם בשבוע. והדילמה ענקית.
יושב עם סבא בגינה של אמא. אחרי הסיגריה הרביעית הוא אומר לי ככה: "תבין זאבל'ה, אם אתה מביא מישהו שיעזור לסבתא, אתה פשוט גומר אותה. זה שהיא קמה בבוקר לשטוף קצת כלים, לתלות כביסה, זה בשבילה כל העולם. היכולת המעטה שעוד נותרה לה. תיקח ממנה גם את זה? מה יישאר לה? " בום. ישר לפנים. אני הקטן שבקטנים, שסבא וסבתא גידלו וטיפחו, אקח מהם את התקווה שאחרי קצה המנהרה?
ואז לפני שבועיים כבר לא הייתה ברירה. סבתא נפלה. עכשיו זה כבר ברור מאליו. חייבים להביא מטפלת זועק הרציונל. מתארגנים מהר. מקבלים חיזוקים מצפוניים ממי שצריך. צוללים בתסביך בירוקרטי ובסוף מוצאים את האחת המתאימה. גברת מרים שתיכנס מיד לדירה של זוג קשישים מפתח תקווה כאילו היא השותפה שמעולם לא הייתה להם.
ועכשיו סבתא לא מסכימה לאכול. גם לפני שהגיעה מרים היא לא אכלה בחפץ לב ותאווה, אבל כרגע הכבוד העצמי לא נותן לה אפילו לקחת ביס. "כולם רוצים להזדקן", סבתא מתרגמת פתגם גרמני עתיק, "אבל אף אחד לא רוצה להיות זקן". כאמור , גם הפעם המציאות ניצחה את הרומנטיקה. בשעה טובה ומוצלחת יש לסבתא וסבא מטפלת משל עצמם. היום מציינים בעולם את יום הקשיש הבינלאומי. בכותרת הישראלית של האירוע אפשר לכתוב: "אל תשליכני לעת זקנה, רק תביא לי מטפלת".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם