מחומייני ועד רוחאני: דרך ההסתרה של איראן
"מתקפת הקסם" של נשיא איראן מתבססת על היתר דתי להעמיד פנים בפומבי למען השגת המטרה - בדיוק כפי שנהג חומייני כששהה בגלות
ההיסטוריה השיעית רוויה בסיפורים על הסתרה, או - אם נחפש מקבילה בהיסטוריה היהודית - על "אנוסים" שיעים. אולם עם הזמן נתווספו פרשנויות נוספות לעקרון התקיה והוא הורחב גם להיבטים פוליטיים ולא רק דתיים. אם נחפש דוגמאות מן התקופה האחרונה, סיפורו של האייתוללה רוחאללה חומייני הוא הדוגמה הטובה ביותר.
בימים שבהם שהה חומייני בגלות, בעיקר בזמן שהותו בצרפת, הוא קיבל זמן שידור מן הבי-בי-סי, התראיין עשרות פעמים לכלי תקשורת מערביים ומזרחתיכוניים, ונתפס, קשה להאמין, כליברל וכשומר זכויות האדם, נציג ראוי של האופוזיציה הגולה האיראנית למשטר העריצות והדיכוי של השאה.
למען האמת, חומייני לא שיקר במצח נחושה. הוא פשוט סיפר חצאיאמיתות: הבטיח זכויות שוות לנשים ולגברים וגם חופש הבעת דעה, אבל תמיד הסתייג והוסיף: "על פי חוקי הקוראן". ועם הבטחות מהסוג הזה כבש לעצמו חומייני מעמד ותמיכה לא רק במערב, אלא גם בקרב ארגוני אופוזיציה איראניים חילוניים. ברם, חומייני נקט טקטיקה מחושבת והסתיר את כוונותיו האמיתיות: הוא השתמש בתקיה כדי להסתייע במערב, להדיח את השאה ולהפוך את איראן למדינת הלכה מוסלמית שיעית התואמת את עמדותיו.
34 שנים מאוחר יותר, נראה שהמערב לא למד לקח. אובמה, כמו ג'ימי קרטר (מישהו הזכיר את צ'מברליין של 1939?), מחפש פתרונות דיפלומטיים רכים במקום שנדרשת בו לעתים קרובות יד נוקשה. הנשיא האמריקאי ממשיך לגלות חוסר הבנה בכל הנוגע להתנהלותו של המזרח התיכון, ומעניק ליריביו-אויביו רוח גבית להמשיך ולנגוס במעמדה ובהשפעתה של ארצות הברית באזור.
האחרונה לא מבינה שאין הרבה הבדל בין מחמוד אחמדינג'אד לבין חסן רוחאני. לשניהם אותה המטרה: להפוך את איראן למדינה גרעינית, ושניהם חותרים להגשים את המטרה הזו. ההבדל הוא בדרך.
אחמדינג'אד לא פחד להתעמת עם המערב ולהתנגש איתו, גם אם הדבר גרר סנקציות כלכליות קשות נגד איראן, ולו רק שזו תגשים, לדבריו, את "זכותה הטבעית" לגרעין. מנגד, רוחאני פתח ב"דף חדש" עם המערב וב"מתקפת קסם" על הקהילה הבינלאומית. הוא הציג את עצמו כליברל וכרפורמטור עוד בקמפיין הבחירות שלו. בשונה מקודמו בנשיאות, ובדומה לחומייני, האב הרוחני של איראן האסלאמית, יודע הנשיא רוחאני שרק דרך ההסתרה ניתן יהיה להגשים את המטרה.
"למה לריב עם כל העולם אם אפשר להגיע אל מועדון הגרעין בעזרתו האדיבה של המערב", אומר לעצמו רוחאני. והנה, בלי הרבה מאמץ, אובמה בעצמו כבר הודיע כי "ארצות הברית מכבדת את זכותו של העם האיראני לגישה לאנרגיה גרעינית למטרות שלום". לכן נכונה וצודקת מבחינה דיפלומטית ופוליטית הייתה הגדרתו של יו"ר ועדת חוץ וביטחון, אביגדור ליברמן, כי "ראוי להזכיר שהאיראנים נוהגים לאורך כל השנים בדפוס רמייה קבוע: בטקטיקות שונות של הבטחות, במשיכת זמן ובמידע שקרי שסיפקו פעם אחר פעם לקהילה הבינלאומית". אולם חסרה הייתה לו המילה תקיה, כדי שהסיפור האיראני יקבל את המשמעות האמיתית שעומדת מאחוריו. למעשה, עד ליום שלפי אמונת השיעים יבוא המהדי - המשיח - יגאל אותם וישליט את השיעה על העולם כולו.
הכותב הוא מומחה למזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם