
מה קרה למשה דיין לאחר שפרצה המלחמה?
הצעתו של שר הביטחון דאז ליצור מפגן גרעיני בזמן מלחמת יום הכיפורים היא עדות למשבר האמון שנקלע אליו ולפסימיות בה שקע
זה שסיפורו של ארנן הוא, לדעתי, בגדר מעשה בגידה, זה לא מעניינו של המאמר; והשאלה אם הפרטים שמספק ארנן על האירוע הם נכונים ומדויקים היא פחות חשובה. הנקודה המרכזית שאני רוצה לגעת בה בהקשר הכללי ובהקשר למלחמת יום הכיפורים היא השאלה כיצד זה שמשה דיין, הגיבור, האליל, היהיר והשחצן, "איבד את המכנסיים" זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה?
הפתעת מלחמת יום הכיפורים הייתה בגדר מה שנקרא "הפתעה יסודית", שזכתה להרבה מחקרים בעולם. מהותה הוא בכך, שלהבדיל מסוגי הפתעות אחרים, עיקרה של ההפתעה נעוץ במופתע, ופחות במפתיע. בסוג זה של "הפתעה יסודית" מתנפצות אמונות היסוד של המופתע לגבי עצמו, לגבי השקפותיו על הסביבה, לגבי דעותיו והערכותיו את האויב. בניין שלם שנבנה במוחו של הפרט קורס. יש פעמים שהקריסה היא אטית והדרגתית ולוקחת חודשים ושנים, ויש פעמים שהיא מהירה ביותר כמו במלחמת יום הכיפורים.
ב-6 אוקטובר בשעה 14:00 היא התחילה אצל מרבית העם היושב בציון ואצל מקבלי ההחלטות שלנו (וספקולציות המועלות מדי פעם בפעם כאילו הצמרת לא הופתעה, ובזדון רצתה שנותקף, הן הבל ורעות רוח, וטובות ל"מוחות" המחפשים קונספירציות מאחורי כל מיטה). עיקרה של ההפתעה: עצם העובדה ש"הערבים הפחדנים" פתחו במלחמה עם עוצמות אדירות לאורך כל החזיתות; המשכה ב-7 באוקטובר, כאשר הצבא הסדיר וחיל האוויר המהולל שלנו אינם מצליחים לבלום את המצרים והסורים, והגליל בסכנה; וסופה ב-8 באוקטובר כאשר השריון של צה"ל ניגף בחזית הדרום מול המצרים.
טילי הנ"ט של הערבים בלמו את זרוע המחץ המשוריינת של צה"ל, וטילי האוויר-אוויר שלהם קימטו חזק חזק את כנפי המטוסים שלנו.
במצב כזה של קריסה, מוכרת התופעה בה בני אדם עוברים מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה, מהדעה והאמונה שהחזיקו בה, לדעה ואמונה מנוגדות. זה מה שקרה, לדעתי, למשה דיין ולעוד כמה אחרים. דיין היהיר, שכל כך האמין בכוחה של ישראל ובפחדנות הערבית, איבד את אמונתו, חדל להאמין לעוז הרוח והגבורה, שקע בפסימיות ונאחז בצורך להפעיל אמצעים דרסטיים על מנת להציל את "הבית השני".
עם הרבה הבדלים הוא מזכיר את סטאלין שאחרי הפלישה הרוסית לברה"מ ב-22 יוני, 1941, ולאחר שהתברר שהצבא האדום מובס. סטאלין חדל לתפקד לזמן מה, שקע בפסימיות בדאצ'ה שלו, ורק ב-3 יולי הוא התאושש קמעה והופיע לראשונה בנאום פומבי מפורסם לעם הרוסי. מעניין שאצלנו לא דיין ולא אף אחד מההנהגה המדינית התייצב בפני העם על מנת להסביר לו מה קרה. האלוף במילואים אהרון יריב (ראש אמ"ן עד שנה לפני המלחמה) היה זה שהופיע, ובהופעה בלתי נשכחת הסביר לעם היושב בציון הדוויה כי המלחמה תהיה קשה, אך אנחנו ננצח!
היו כאלו, שבניגוד לדיין ואחרים, ידעו לסגל את עצמם במהירות למצב החדש שהתווה בעקבות הקריסה. הם היו בצמרת הצבאית, בשדרות הפיקוד של צה"ל ובקרב הלוחמים. הם אלו שבסופו של דבר הביאו לנו את הניצחון המזהיר בשדה הקרב; מ"כוח צביקה" (צביקה גרינגולד) ברמת הגולן, ורבים רבים אחרים כמותו, עד לרמטכ"ל דדו, שנאלץ להשחית זמן גם "במלחמות יהודים", מול דיין ותומכיו ומול גולדה מאיר, ראשת הממשלה.