אברהם אבינו - ראשון היורדים מהארץ
בשעה שבישראל מתקיים פולמוס על הירידה מן הארץ, יש לזכור כי מי שהתחיל אותה היה אברהם אבי האומה
אברהם היה בעצם היהודי הראשון שבכלל עלה לארץ, ועשה כן על פי צו ה'. בכך ייסד את זיקת העם היהודי לדורותיו אליה, וגם את המצב שתיתכן בכלל ירידה ממנה. הנה כך פותחת הפרשה: "ויאמר ה' אל אברהם'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך; ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה'. וילך אברהם כאשר דבר אליו ה".
אלוהים אינו אומר לו מהי ארץ היעד והיכן היא, ואברהם אינו שואל. הוא פשוט קם בבוקר, מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת מחרן דרומה, ורק כשהוא מגיע לארץ כנען, מודיע לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אלא שחולפות כמה שנים ואברהם יורד למצרים "לגור שם", כלשון הפסוק, "כי כבד הרעב בארץ". כפי שהיה העולה הראשון, עתה הוא היורד הראשון.
לכאורה ההסבר לנטישה הזאת טמון בפסוק - הרעב הוא כבד ואברהם יורד למצרים רק "לגור שם", ביטוי שמובנו במקרא הוא לשבת באופן זמני בארץ זרה. אבל הרמב"ן וגדולי הפרשנים קובעים שאברהם חטא כשלא האמין שה' יצילנו מהרעב, "ועל החטא הזה נגזר על זרעו גלות מצרים, כי במקום החטא שמה העונש".
גם בנו יצחק ונכדו יעקב נטשו את הארץ בעתות רעב, אך סיפור הירידה המדהים ביותר במישור של שכר ועונש מתרחש כ-700 שנה מאוחר יותר, בתקופת השופטים, כמסופר במגילת רות. שוב רעב בארץ ומשפחה מיוחסת ועשירה מבית לחם - אלימלך ונעמי ובניהם מחלון וכליון - יורדים מהארץ "לגור בשדי מואב". הבנים נושאים נשים מואביות, ערפה ורות, אבל בתוך כמה שנים מתים אלימלך ושני בניו.
על מה ולמה זה קרה? התשובה המקובלת היא עונש על ירידתם מהארץ. אך מיד צצה השאלה-עונש כל כך קשה? הרי גם אברהם ירד בעת רעב. התשובות מגוונות: הרעב בימיהם לא היה כבד כבימי אברהם ולא תאם את הקריטריונים המתירים יציאה מהארץ; מלכתחילה ירדו, כמו אברהם, רק לגור בשדי מואב, אך לבסוף התיישבו שם ישיבת קבע; הם היו גדולי הדור שהיו צריכים לשמש דוגמה.
מדרש ב"ילקוט שמעוני" מחדד את התשובה האחרונה ומוסיף לה מרכיב משמעותי הנוגע למנהיגות בכלל. "אלימלך מגדולי המדינה ומפרנסי הדור היה, וכיוון שבאו שני רעבון אמר:'עכשיו יהיו כל ישראל מסבבים על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בכפיפו' )סלו(. מה עשה? עמד וברח מפניהם. ולמה נענש? לפי שהפיל לבם של ישראל".
חטא בל יכופר. אלימלך העשיר ירד לא מפני שלא היה לו מה לאכול, אלא מפני שהיה לו יותר מדי. הוא לא היה מתמוטט ברעב, אך לא רצה לפרנס אחרים, נזקקים. ולא עצם הירידה הוליד את העונש החמור, אלא ההשפעה המורלית הממוטטת של בריחתו על הציבור שהוא היה ממנהיגיו. אסור למנהיג להפיל את לבם של מונהגיו-לתשומת לב מנהיגי דורנו.
את הסיכום נשאיר לרמב"ם: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה". לא שזה ישפיע על מישהו מהיורדים שטוב להם בניו יורק או בברלין, אבל לפחות שידעו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם