הסכם הגוזמאות בין שני חלקי המפה הפוליטית
היום ידוע שבהפגנת ה-400 אלף לא היו יותר מ-70 אלף איש, ומותר גם להודות שבהלוויית הרב עובדיה יוסף לא היו יותר מרבע מיליון
התקשורת הישראלית, על שלל פרשניה ומביניה, התבוננה בהלוויה בהשתאות וחוסר הבנה, מלווה בקורטוב של פחד. לרגע אי אפשר היה להסתיר את העובדה שהאנשים הקרויים "מעצבי דעת הקהל" מעצבים רק את דעת הבועה, ואילו דעת הקהל מתעצבת במקומות ובכלים אחרים לגמרי.
בדרך כלל הבועה פותרת בעיה כזו בעזרת שקשוקה של הביצה והתרנגולת: מאירועים והתרחשויות שהיא לא מבינה התקשורת פשוט מתעלמת, ואז היא מאמינה לעצמה שהם בעצם לא קרו. למשל הלווייתו של הרב שלמה זלמן אוירבך, שגם בה השתתפו רבבות רבות של בני אדם וגם היא שיתקה את ירושלים למשך שעות, כמעט לא סוקרה.
אלא שהפעם אי אפשר היה להתעלם גם בגלל העוצמה ללא תקדים של האירוע, וגם בגלל השפעתו של הרב עובדיה יוסף על הפוליטיקה. ומכאן צמחה התדהמה: מי שהבין את הרב עובדיה יוסף דרך משקפי הפוליטיקה לא היה יכול בשום אופן לעכל את הגודל, העוצמה והמשמעות של חייו ומותו בעיני המוני ישראלים, שפטירתו נגעה בהם באופן קיומי.
לבועה הסבורה בדרך כלל שהיא "דעת הקהל הישראלית", אין כלים להבין מהו גדול בתורה. כבר כתבתי כאן פעם או פעמיים שבעוד 500 שנה איש לא יזכור מי היה שמעון פרס או ברק אובמה, אבל את שמו של הרב עובדיה יוסף יכיר כל ילד יהודי. יצירתו התורנית הענקית, עוז הרוח שלו כפוסק הלכה, והגאונות הבלתי נתפסת של אדם שספרייה שלמה של מאות כרכים אצורה בזיכרונו, חפפו עליו סוג של גדולה שיהודים בכל הדורות, גם יהודים פשוטים, היו מצוידים באנטנות שיודעות לחוש בה.
היום היכולת החושית הזו קיימת רק אצל יהודים ספרדים או דתיים. מי שמנותק ממנה ראה בחיי הרב עובדיה רק את השוליים הפוליטיים של גלימתו, ואת הביטויים הפיקנטיים בבית הכנסת של היזדים. ראה ולא הבין מה הוא רואה, ולא ידע שהוא לא מבין. נדמה שעם מותו של הרב השתנה לפחות הדבר האחרון: אנשים רבים תפסו שיש כאן משהו שהם לא מבינים.
ועכשיו להערה הקטנונית על המספרים. היא אינה חשובה בכלל לעניין של הרב עובדיה יוסף ולגודל המעמד של הלווייתו, אבל הגיע הזמן לכתוב אותה פעם. בהלוויה השתתפו כמובן גם נשים רבות וגם ילדים קטנים, אבל הרוב המכריע של המשתתפים היו גברים בוגרים. זה דבר הלמד מעניינו, וגם נראה בכל הצילומים והסרטונים.
לא ניכנס עכשיו לשאלה אם הרוב המכריע הזה היה 90 אחוזים או 75 אחוזים. זה לא חשוב. בירושלים חיים כ-600 אלף יהודים, ואם נוסיף עליהם את כל יישובי הסביבה הנסמכים על ירושלים, מגוש עציון ועד שילה ועלי וממעלה אדומים ועד מבשרת, נגיע ל-700 אלף. מחציתם נשים, נשארנו עם 350. סליחה שאני מתקטנן.
בערך שליש האוכלוסייה הוא ילדים קטנים, נשארו לנו כ-240 אלף גברים יהודים בירושלים וסביבותיה, וזה כולל את כל החילונים להכעיס וכל השמאלנים לתיאבון וכל הקשישים והחולים והרופאים, וכל אלפי הקונים והמוכרים בחנויות ובקניונים שאף אחד מהם לא הושבת ולא נעזב, ויושבי בתי הקפה שלא נסגרו באותו ערב, וכל העסוקים והמועסקים והשונאים והבזים והעצלנים. כולם בתוך החשבון. נניח שמחצית מכל הגברים היהודים שבירושלים היו בהלוויה, אתם יודעים מה? 70 אחוז. אז יש לנו 145 אלף. איך נגיע מכאן ל-850 אלף?
אלא מה תגידו, רק מיעוט המשתתפים היו אנשי ירושלים ועוד חצי מיליון הספיקו להגיע ממרחקים מכל ערי הארץ וכפריה? כדי להביא בבת אחת חצי מיליון אנשים בהסעות מאורגנות יש צורך ב-10,000 אוטובוסים , שזה בערך פי שלושה מכל צי האוטובוסים של אגד בכל רחבי הארץ. ואם תימצי לומר שחצי מיליון בני אדם באו במכוניות פרטיות, לזה צריך להכניס לירושלים מאה אלף מכוניות.
אם נסדר מאה אלף מכוניות בשיירה פגוש אל פגוש, אורכה יהיה 300 קילומטר. כלומר כשהראשונה חונה בבית הקברות בסנהדריה האחרונה תימצא באילת. עכשיו תרכיבו איזה תמהיל שתרצו, בכל מקרה מדובר במספרים בלתי הגיוניים בעליל, שהיו אמורים לשבש קשות את התנועה לא רק בירושלים אלא בכל הארץ.
מאז הפגנת ה-400 אלף של שלום עכשיו, מתקיים איזה הסכם גוזמאות בלתי כתוב בין שני חלקי המפה הפוליטית של שקור לי ואשקור לך, לאמור: אחרי שאתה הגזמת ב-500 אחוזים, אתה חייב להרשות לי לפחות 300, אחרת תצא שקרן. בחסות ההסכם הזה אנחנו מפריחים לחלל האוויר מספרים דמיוניים בסדר גודל של רדיו קהיר בימיו הכי גרועים, וזה לא מוסיף כבוד לאף אחד מהצדדים, וגם לא למשטרה ולתקשורת. אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה.
הרי היום הרי כבר ידוע שבהפגנת ה-400 אלף לא היו יותר מ-60 או 70 אלף איש, ומותר גם להודות שבהלוויית הרב עובדיה יוסף לא היו יותר מרבע מיליון בני אדם. זה לא גורע מאומה מכבוד הנפטר ולא מעוצמת האירוע שגם כך הוא ענק וחסר תקדים.
שעון הקיץ כבר ממש עולה על העצבים, ונראה כמו פיגוע שנאה. תשאלו את הילד שלכם מה זה בוקר ומה זה ערב, והוא יאמר לכם שבבוקר יש אור ובערב חושך. ואצלנו עולם הפוך: בבוקר חושך ובערב אור. בשש וחצי בבוקר עדיין לילה, והחושך כבר מתחיל ללחך את שולי החדשות של שבע.
מאות אלפי האנשים, לדעתי רוב האוכלוסייה, שצריכים להגיע לעבודה באוטובוס, ולהחתים כרטיס בשבע או בשבע וחצי, יוצאים לדרכם בחושך גמור עם הילדים שהולכים בחשכה לבית הספר. מה החוכמה בעניין הזה? מישהו באמת מאמין שזה חוסך חשמל? זה בכלל לא ויכוח בין דתיים לחילונים, אלא בין אנשי הבוקר לאנשי הלילה. לרוב הדומם, לאנשי הבוקר, יש שתי בעיות: ראשית, כל מי שיש לו גישה למיקרופון או למקלדת הוא מאלה שאין להם מושג מה קורה בחוץ לפני שמונה בבוקר.
הבעיה השנייה היא שאנשים דתיים, גם אם הם יושבי משרד, זקוקים לעוד שעה של התארגנות ותפילה לפני שהם יוצאים לעבודה, מה שמעביר חלק גדול מהם משבט הלילה לאוכלוסיית הבוקר. ואם לדתיים יש עניין בהקדמת שעון החורף, הרי התנייה פבלובית ידועה קובעת שכל אדם נאור חייב למנוע את זה.
ואל תגידו לי כל המדינות הנאורות, ומה מכובד יותר מלהיצמד לשעון אתונה. יצא לי פעם להיות באתונה בעונה הזאת של השנה, וחזרתי עם שתי תובנות. ראשית, סוקרטס כבר לא גר שם, ויוון של היום היא ממש לא מופת של קידמה וחוכמה שממנה אנחנו אמורים ללמוד. ושנית אכן המצב שם עוד יותר מגעיל, חושך כמעט עד שמונה וילדים קטנים עמוסי ילקוטים גדולים הולכים לבית הספר בחושך. די חברים, אם אתם ממש חייבים להילחם במתפללים, סוף ספטמבר יעצבן אותנו מספיק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם