תפסיקו לשאול למה התקשורת הזרה לא מכסה את החטיפה
האירועים במזרח התיכון מעניינים את האירופאים בדיוק כמו המלחמה באפגניסטן או בעיראק. זו לא אנטישמיות אלא המציאות
למרות שלא סיקרנו את היעלמותו ומותו של קובאלק, שעבודתו קרובה לליבנו הרבה יותר מאשר הלימודים בישיבת מקור חיים קרובים לליבם של האירופאים, אנחנו תמהים שהמדיה האירופאית איננה מתרגשת מסיפור החטיפה של נפתלי, גיל-עד ואיל ולא הופכת אותם לאייטם מספר אחד במהדורות חדשות. אנחנו ממהרים להתלונן על אנטישמיות ושנאת ישראל, רוטנים על מיעוט מוסלמי גדול שכלי התקשורת האירופאים פוחדים להרגיז, וכמובן – איך לא – מאשימים את הכתבים הזרים ששונאים אותנו כי הם שמאלנים ואנחנו כובשים.
אמנם עיתונאים אירופאים רבים, כמו לא מעטים מעמיתיהם בישראל, נוטים שלא לראות במפעל ההתנחלויות תרומה חיונית לשלום, אך הסיבה שסיפור החטיפה איננו מסוקר בהרחבה באירופה היא לא שנאה פוליטית לישראל. אנחנו פשוט לא מספק מעניינים, לא מספיק דרמטיים ולא מספיק רלוונטיים עבור המדיה האירופאית - כשם שמותו של קובאלק לא היה מספק מעניין, דרמטי ורלוונטי בעיני המדיה שלנו.
לוחמים באוקראינה צילום: אי.פי.איי
היו זמנים, בשנות התשעים, שתפסנו מקום רחב יותר במדיה העולמית. בזמן שעלו מכאן סימנים של מזרח תיכון חדש שהו בישראל מאות עיתונאים מחו"ל. מאז שהתברר כי הסכסוך הישראלי פלשתינאי נראה בלתי פתיר והמזרח התיכון לא עומד להשתנות, רובם של הכתבים הזרים עזבו, כי למדיה יש עניין מוגבל למדי במלחמות שלא מתפתחות ולא נגמרות, כשם שרופאים מודאגים יותר ממגפה מתפרצת ופחות ממחלות כרוניות.
לא בטוח שזה לא מה שהימין הקשה קיווה שיקרה. הדוברים המובהקים של חזון ארץ ישראל השלמה – משה ארנס ודני דיין למשל – מעלים תוכניות שמנציחות את המצב הקיים בשם כזה או אחר, כי רק המשך המצב הקיים – על אף חסרונותיו – מאפשר לשמר את כל ההתנחלויות. כל פיתרון ריאלי אחר יחייב פינוי חלקי או מלא של יישובים.
אמנם רשמית הימין כועס על התקשורת הזרה, על שאיננה מתעניינת בסיפור החטיפה, אך עמוק בפנים נדמה שברור כי חוסר העניין התקשורתי פועל לטובתם. כתבים זרים לא יוכלו לאתר את החטופים טוב יותר מכוחות הביטחון, אך הם בהחלט עלולים לשאול שאלות לא נוחות כמו למה מחזיקים מאות אלפי פלשתינאים בסגר, האם מעצר מנהלי תואם את עקרונות הדמוקרטיה, והכי מדאיג – מהן תוכניותינו להסדר מדיני לזמן שאחרי שהחטופים ישובו הביתה בשלום.
הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל. המאמר מייצג את עמדתו הפרטית
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם