תפסיקו לשאול למה התקשורת הזרה לא מכסה את החטיפה

האירועים במזרח התיכון מעניינים את האירופאים בדיוק כמו המלחמה באפגניסטן או בעיראק. זו לא אנטישמיות אלא המציאות

אמיר חצרוני | 20/6/2014 13:38 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
שמעתם על רוברט קובאלק? אתם יודעים שהוא מת? גופתו של קובאלק, היסטוריון שואה פולני, נמצאה החודש ברחוב בלבוב אחרי שנעלם. נסיבות מותו לוטות בערפל. בימין הפולני הקיצוני היו שטענו כי נרצח על-ידי לאומנים אוקראינים שהאמינו כי ביקורו בלבוב – לכאורה כמדריך תיירים – הוא חלק ממזימה פולנית לנצל את הברדק הפוליטי באוקראינה על מנת להשתלט מחדש על טריטוריה שהיתה פולנית עד למלחמת העולם השנייה (הגיוני בערך כמו הטענה שישראל אחראית להשתלטות הסונית על עיראק). אוקראינה של היום היא גן עדן לשודדים, וייתכן שקובאלק סתם נרצח למטרת שוד. אולי מת ממחלה פתאומית. התעלומה יכולה לפרנס סרט מתח, ובכל זאת מותו של קובאלק, שעבד כאוצר במוזיאון של מחנה מיידנק ואפילו הדריך פה ושם תיירים מישראל, לא הוזכר אפילו פעם אחת באתרי חדשות ישראלים.

למרות שלא סיקרנו את היעלמותו ומותו של קובאלק, שעבודתו קרובה לליבנו הרבה יותר מאשר הלימודים בישיבת מקור חיים קרובים לליבם של האירופאים, אנחנו תמהים שהמדיה האירופאית איננה מתרגשת מסיפור החטיפה של נפתלי, גיל-עד ואיל ולא הופכת אותם לאייטם מספר אחד במהדורות חדשות. אנחנו ממהרים להתלונן על אנטישמיות ושנאת ישראל, רוטנים על מיעוט מוסלמי גדול שכלי התקשורת האירופאים פוחדים להרגיז, וכמובן – איך לא – מאשימים את הכתבים הזרים ששונאים אותנו כי הם שמאלנים ואנחנו כובשים.

אמנם עיתונאים אירופאים רבים, כמו לא מעטים מעמיתיהם בישראל, נוטים שלא לראות במפעל ההתנחלויות תרומה חיונית לשלום, אך הסיבה שסיפור החטיפה איננו מסוקר בהרחבה באירופה היא לא שנאה פוליטית לישראל. אנחנו פשוט לא מספק מעניינים, לא מספיק דרמטיים ולא מספיק רלוונטיים עבור המדיה האירופאית - כשם שמותו של קובאלק לא היה מספק מעניין, דרמטי ורלוונטי בעיני המדיה שלנו.
 
לוחמים באוקראינה
לוחמים באוקראינה צילום: אי.פי.איי
ביום שנחטפו הנערים יירטו מורדים אוקראינים מטוס תובלה של צבא אוקראינה והרגו 41 חיילים. הסיפור הזה תפס את המקום הראשון במהדורות החדשות באירופה, בגלל שהקונפליקט האוקראיני - עם הפוטנציאל שגלום בו לחידוש המלחמה הקרה - יכול לשנות את פני היבשת מהקצה אל הקצה. מלחמת האזרחים האוקראינית – שבעיניים ישראליות נחשבת עניין מינורי שמוזכר רק בשולי הכותרות - היא עבור האירופאים להיט חדש, משפיע, מפתיע ונפיץ. דווקא הסכסוך הישראלי-פלשתינאי הוא – עבור האירופאים - סוג של "אפגניסטן": מלחמה אינסופית על אש קטנה שמתרחשת רחוק מהעין, מהכיס ומהלב.

היו זמנים, בשנות התשעים, שתפסנו מקום רחב יותר במדיה העולמית. בזמן שעלו מכאן סימנים של מזרח תיכון חדש שהו בישראל מאות עיתונאים מחו"ל. מאז שהתברר כי הסכסוך הישראלי פלשתינאי נראה בלתי פתיר והמזרח התיכון לא עומד להשתנות, רובם של הכתבים הזרים עזבו, כי למדיה יש עניין מוגבל למדי במלחמות שלא מתפתחות ולא נגמרות, כשם שרופאים מודאגים יותר ממגפה מתפרצת ופחות ממחלות כרוניות.
לא בטוח שזה לא מה שהימין הקשה קיווה שיקרה. הדוברים המובהקים של חזון ארץ ישראל השלמה – משה ארנס ודני דיין למשל – מעלים תוכניות שמנציחות את המצב הקיים בשם כזה או אחר, כי רק המשך המצב הקיים – על אף חסרונותיו – מאפשר לשמר את כל ההתנחלויות. כל פיתרון ריאלי אחר יחייב פינוי חלקי או מלא של יישובים.
 

אמנם רשמית הימין כועס על התקשורת הזרה, על שאיננה מתעניינת בסיפור החטיפה, אך עמוק בפנים נדמה שברור כי חוסר העניין התקשורתי פועל לטובתם. כתבים זרים לא יוכלו לאתר את החטופים טוב יותר מכוחות הביטחון, אך הם בהחלט עלולים לשאול שאלות לא נוחות כמו למה מחזיקים מאות אלפי פלשתינאים בסגר, האם מעצר מנהלי תואם את עקרונות הדמוקרטיה, והכי מדאיג – מהן תוכניותינו להסדר מדיני לזמן שאחרי שהחטופים ישובו הביתה בשלום.

הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל. המאמר מייצג את עמדתו הפרטית 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אמיר חצרוני

צילום: .

פרופ' אמיר חצרוני הוא מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. הדעות המפורסמות הן דעותיו האישיות בלבד

לכל הטורים של אמיר חצרוני

פייסבוק