פרסום שיחת החטוף: "פורנוגרפיה של רצח"
הסרת ההקלטה מאתר nrg הייתה לא רק מעשה עיתונאי נכון, אלא גם הכרזה תרבותית-חברתית חשובה ומטלטלת. שמירת כבוד הקורבנות נעלה יותר מ"זכות הציבור" לדעת ומ"חופש הביטוי"
• לכל העדכונים: היכנסו לעמוד החדשות של nrg
בדיון בשאלה, אם היה מקום לפרסם את הקלטת השיחה המזעזעת והמטלטלת, יש לשאול, לפני הכל, האם הפרסום היה צורך חיוני? האם שידור השיחה שירת את "זכות הציבור לדעת"? האם הימנעות משידור ההקלטה והסתפקות בידיעה על תוכנה, פוגעת בזכות הזאת?
נדמה לי שהתשובה ברורה: הציבור יודע. הציבור קיבל את המידע על תוכן הקלטת ואת המשמעויות שלה, גם בלי לשוב ולהאזין ללחישה "חטפו אותי" ולקולות הירי אחריה. את המסקנה שמדובר במחדל נורא של המשטרה אפשר להסיק גם בלי להאזין לגניחות הכאב. עכשיו יש לשאול, האם השמעת ההקלטה – גם אם איננה חיונית לשמירת זכות הציבור לדעת – פוגעת בנרצחים או במשפחותיהם? האם השידור פסול?
שמירה על כבוד המת נעלה יותר. הנערים החטופים
במאמר מערכת שפרסם אתר nrg כדי להסביר את הסרת ההקלטה מהאתר נכתב כי, הפרסום פוגע בפרטיותם של הנרצחים. אינני מסכים לנימוק זה, גם אם אני מסכים עם ההחלטה. פרטיותם של הנרצחים לא נפגעה. לא רק שכובדם לא חולל, אלא שהוא אף עלה. אי אפשר שלא להעריץ את אומץ לבו של גיל-עד.
פגיעה בפרטיותם אפוא לא הייתה – מציצנות מגונה הייתה גם הייתה. מאמר המערכת משווה את פרסום ההקלטה לסרטי "סנאף" המתעדים מעשי רצח, וגם עם ההגדרה הזאת אני מסכים. לא רק סנאף. פורנוגרפיה של רצח.
מדובר בתיעוד של מעשה פשע נורא. האם כל תיעוד שכזה מותר לפרסום? בואו נשאל את עצמנו, אילו הייתה זו שיחת-וידאו ולא הקלטה קולית, האם גם אז היה מקום לפרסם אותה? האם תיעוד של מעשה אונס מחריד ראוי גם הוא לפרסום? אם התשובה שלילית, בנימוק של שמירה על כבוד הנאנסת, כי אז אנחנו מסכימים כי "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת" אינם בלתי מוגבלים. יש ערכים הקודמים להם. שמירת כבוד הקורבנות הוא ערך נעלה יותר. גם כיבוד רגשות המשפחות נעלה מזה. אינני יודע אם נפגעו רגשותיהם של ההורים האצילים והנפלאים של אייל, גיל-עד ונפתלי, אבל איש מהמפרסמים לא טרח לשאול אותם ולבקש את הסכמתם לפרסום ההקלטה.
בעבר התלבטנו בשאלה דומה, האם לפרסם צילומי זוועה מזירות של פיגועי טרור. אנשי הסברה תמכו בפרסום בנימוק שהתיעוד ימחיש את עומק הזוועה של הטרור הפלסטיני.
פרסום ההקלטה של השיחה למוקד 100 אושר לאחר שהיא כבר הופצה ברשתות החברתיות. כאשר הוסר צו איסור הפרסום, המדינה, כמעט כולה, כבר שמעה והאזינה לשיחה. בהחלטתה האמיצה להסיר את ההקלטה מהאתר, גם לאחר שכבר הופצה, הזכירה לנו מערכת nrg עוד כלל חשוב שנרמס גם הוא במרוץ התקשורת: יש אבחנה בין עיתונות ממוסדת לבין התקשורת החברתית לסוגיה. הסרת ההקלטה מאתר nrg הייתה אפוא לא רק מעשה עיתונאי נכון, אלא גם הכרזה תרבותית-חברתית חשובה ומטלטלת.
הכותב הוא ראש מערך הדוברות וההסברה של אוניברסיטת בר אילן ועיתונאי ב-37 השנים האחרונות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם