אופק מדיני: לתת לעזתים אלטרנטיבה
כל עוד המזון של העזתים יהיה השנאה לישראל והתקווה לשוב ליפו ולמג'דל, לא יהיה שקט. ישראל יכולה ליזום שיקום פליטים ולשנות את פני המזרח התיכון
אבל, כמובן, השאלה היא מה האלטרנטיבה. עזבנו את עזה כי היו מי שחשבו שאם לא נהיה שם לא יירו עלינו, והתוצאה היתה שבמקום לירות עלינו בכפר דרום יורים עלינו בשדרות ובקרית מלאכי. התשובה המתבקשת היא אפוא לחזור לשליטה ישראלית על הרצועה, ולהבטיח את השקט – כפי שהשבת השליטה הצה"לית ביו"ש הביאה לקיצם את ימי האימה של פיגועי ההתאבדות ההמוניים. אבל זו לכאורה תשובה גרועה: הרי איננו רוצים לשלוט על מיליוני ערבים שלכל הדעות אינם אוהבים אותנו.
התוצאה היא שהמערכת המדינית מצויה במלכוד: מצד אחד היא רוצה בשליטת החמאס בעזה (המצרים, למרבה הצער, אינם אופציה), ומצד שני הארגון הזה ניזון מדלק השנאה לישראל, ומזין בו את עמו. גם אם יושג מאזן אימה הוא יחזיק רק לזמן מוגבל, ובסופו של דבר החמאסטן שבנינו במו ידינו תמשיך לייצא טרור ולהטיל אימה על ישראל. לא יכול להיות אחרת.
בשל המלכוד הזה, נראה כאילו האופציה היחידה היא להמשיך במדיניות ההכלה והתגובה, סבבי הכניסה והיציאה, שהופכים את ביטחון תושבי הדרום לעניין שלעולם לא יובטח. אבל זו, כאמור, אופציה בלתי לגיטימית מבחינת חובתה של המדינה לאזרחיה, כמו גם מבחינת ריבונותה וכח ההרתעה שלה – שקשה לאמוד את מחיר נזקה המתמשך.
יש צורך, אפוא, בחשיבה חדשה. בהצעת פתרון כולל למציאות ברצועת עזה, פתרון שישחרר את הלחץ שבה חיה האוכלוסיה שם, יביא אפשרות לחיים שאינם ניזונים משנאה, וישחרר את הדרום מהסיוט המתמשך.
נשוב רגע אל היסודות. אל מה שמחולל את השנאה ואת הטילים. אל עזה, אל צפיפותה ואל חוסר התקווה שלה. מיהם תושבי הרצועה הצרה הזו, שאין לה כל עתיד סביר נראה לעין, אם לא תתחבר לישות גדולה יותר? מה הפך את הרצועה שהיתה פעם גן פורח, מקום של שפע וברכה חקלאית, למחנה פליטים אחד גדול?
התשובה היא: הפליטים. כ-85 אחוז מתושבי עזה אינם עזתים. הם פליטים, או ליתר נכון צאצאי פליטים, שברחו או גורשו (כעת זה לא חשוב) מארץ ישראל במהלך מלחמת השחרור ומעט אחריה. בניגוד לפליטי כל אינספור המלחמות שהיו מאז בעולם כולו, פליטים אלה לא שוקמו. הם הושארו במעמד של פליטים, מעמד שהוענק משום מה גם לבניהם ולנכדיהם, והוקמו עבורם מחנות זמניים – שהרי "מחר", כך לימדו אותם, הם חוזרים ליפו וללוד, למג'דל (אשקלון) ולשייח' מוניס (רמת אביב), למסמייה ולקסטינה.
הפליטים הללו הפכו את רצועת עזה למקום צפוף, עני ואומלל. הם גם הפכו אותו למקום שיש לתושביו רק מטרה אחת בטווח הארוך: לשוב אל החלום ההוא, אל פלסטין שבדמיונם, אל הגפן שהשאירו אחריהם. גם אלה מביניהם שהותירו אחריהם רק חושות עלובות כבר זוכרים אותן כארמונות, ואת החלום הזה הורישו לבניהם ולנכדיהם.
כאמור, פליטים אינם תופעה ייחודית למלחמת 48. וגם במלחמה הזו, הערבים לא היו הפליטים היחידים. אך בעוד שהיהודים שהיו לפליטי בגדד, דמשק וקהיר נקלטו ועשו כאן חיל, הפליטים הערבים נותרו ללא שיקום, ואף יוחדה להם סוכנות מיוחדת – אונר"א – שהיא הסוכנות היחידה לטיפול בפליטים שאינה עוסקת בשיקומם. שהרי יש צורך לשמר את בעיית הפליטים, ככלי לחתירה תחת הלגיטימיות של מדינת ישראל. הפליטים הם בני ערובה.
כיצד משקמים פליטים? לאו"ם יש על פי רוב שלוש תשובות: הראשונה היא להחזיר את הפליטים למקום ממנו ברחו – אם הדבר אפשרי. השנייה היא לשקם אותם במדינה אליה ברחו ושבה הם נמצאים באופן זמני, ולהפוך אותם לאזרחים רגילים. השלישית היא לקלוט אותם בארצות שלישיות, המוכנות לקבל אוכלוסיה חדשה המעוניינת לשקם את חייה.
להציע להם תקווה אחרת. הלוויה בעזה עם דגלי דאעש
מה שנותר הוא השיקום בארצות שלישיות. ובניגוד לטענות שיישלפו אוטומטית, מסתבר שיש ויש מדינות שמוכנות ואפילו שמחות לקלוט פלשתינים, ומסתבר שרוב עצום של הפליטים העזתים יקפוץ על המציאה בלי להסס רגע. לעת עתה, האופציה הזו כלל לא מוצעת על ידי שום גורם. מי שמנהל את החיים במחנות הוא ארגון אונר"א, שכאמור נועד להחזיק את הפליטים בפליטותם ולא 'לקלקל' על ידי שיקומם, והמדינות והארגונים העוסקים בסיוע לעזתים שבויים כל כך בתוך נראטיב הפליטות והשיבה, שהם אינם מעלים על דעתם להציע הגירה ולסייע להמונים שמעוניינים כל כך בהזדמנות חדשה מעבר לים.
איך כל זה קשור למבצע בעזה? קשור מאד.
הנה: ישראל מחליטה החלטה אסטרטגית שאין היא מוכנה להמשיך לשחק את המשחק מול חמאס. ישראל מאמצת מדיניות של אפס סובלנות כלפי פגיעה באזרחיה. ישראל מחליטה, כתוצאה מכך, שהיא רוצה לשנות את הסיפור בעזה מן היסוד.
כוחות צה"ל כובשים את הרצועה מחדש – אכן, כניסה קרקעית. אך ההבדל הוא במה שמתרחש אחר כך: אחרי פרק זמן קצר של התבססות, ישראל מציעה תוכנית נדיבה של שיקום פליטים, תוכנית שתיבנה בקפידה עם גורמים בינלאומיים. ישראל תציע למשפחות המעוניינות בכך את האפשרות לוותר על מעמד הפליטות, לקבל מענק קליטה מכובד שיהיה בה בשעה גם פיצוי על נזקי מלחמת השחרור, ולהגר למדינות קולטות. ישראל תכיר באחריותה לעוולות שהתרחשו ב-48, ותציע אופק של תקווה לעתיד טוב יותר של האזור.
אונר"א וארגוני הטרור, כל אחד מכיוונו, יעשו הכל כדי למנוע את הנהירה של העזתים אל דלפקי ההצעות של ישראל – או של גורמים בינלאומיים
בשלב מאוחר יותר, אם האוכלוסייה תתייצב על מספרים סבירים יותר ועל אפשרויות כלכליות הגיוניות יותר, יוצעו גם אופציות של שיקום במקום. אולי אפילו יינתנו אפשרויות בודדות של מימוש זכות שיבה של ממש. כך או אחרת, המטרה האסטרטגית תהיה לנקות את המורסה של הפצע של הפליטות, בדרך שתעניק תקווה וגם תכבד את רכיבי האמת שבנראטיב הפלשתיני.
מהלך היסטורי כזה יציב את הרצועה לפני עידן חדש לחלוטין. בפני רצועה שאינה קן צרעות ייפתחו אופציות חדשות שכעת אינן על הפרק, הן לגבי מעמדה המדיני או סיפוחה למצרים או לישראל, והן לגבי עתידה הכלכלי. והעיקר: בשדרות יוכלו, סוף סוף, לישון בשקט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם