מלחמה צודקת וחסרת תכלית
בסוף המשוואה נשארת פשוטה: בין הים לירדן ימשיכו לחיות מיליוני יהודים וערבים שזקוקים מאד להפרדה
ההיסטוריה של מדינת ישראל הפכה בשנים האחרונות לסדרה חשבונית של מלחמה כל שנתיים-שלוש בקיץ: לבנון השנייה (2006), עופרת יצוקה (2009), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014). כל אחת מהמלחמות מתחילה ונגמרת פלוס מינוס באותה נקודה, שהיא סכסוך ישראלי פלשתינאי, שבו אנחנו מסרבים ללכת את המייל האחרון ולסגור עסקה. במקום לבדוק איפה אפשר לוותר כדי לסגור עניינים, אנחנו מתעקשים לבזבז זמן ואנרגיה על השאלות "מי צודק" ו"מי אשם" ו"האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית או מדינה דמוקרטית של יהודים".
השאלות הללו מעניינות מבחינה משפטית (ולא מן הנמנע שמתישהו גם יעלו לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג), אך הן נטולות משמעות מעש
עוד סיבוב ועוד סיבוב. צה"ל נערך להשיב מלחמה צילום: AFP
מצב כזה צריך להביא לחלוקה של השטח. העסקה שעומדת על הפרק – מדינה פלשתינאית בגבולות 67' עם תיקוני גבול קטנים פה ושם, מותירה בידי ישראל 80% של השטח למרות שאנחנו בקושי 60% מהאוכלוסייה. קשה לומר שזו עסקה לא הוגנת. אנחנו מקפידים לזעום על מדינות המערב על שאינן מבינות כי אנחנו הצד הסובל בסכסוך הישראלי-פלשתינאי, מאשימים באנטישמיות ודעות קדומות את כל העולם ואשתו, ושוכחים שבראייה אובייקטיבית כאשר מציעים ל-60% מהאוכלוסייה 80% מהשטח קשה לומר שישראל יוצאת "מקופחת" - גם אם זה יחייב אלפי מתנחלים, מספר ישיבות ואוניברסיטה אחת לעבור דירה לתוך הקו הירוק.
כל זה כמובן לא מרכך את פגיעת הטילים. מה שממשלות ישראל (לדורותיהן - אפשר לומר) מסרבות בעקשנות להבין זה שצדקתנו – בין אם היא קיימת ובין אם לאו – לא משנה הרבה לציבור ישראלי גדול אשר גר בארץ לא מטעמי אמונה דתית או ציונית אלא
ימים של מלחמה אולי אינם תקופה אידיאלית להגיע למסקנות חותכות, אבל כדאי שנפנים כי לאיום הביטחוני המתמשך יש מחיר מעבר לדם שהוא גובה ולעלות הפגזים. המדינות השלוות והעשירות ביותר בעולם - לוקסמבורג, סינגפור, ליכטנשטיין ואפילו שוויץ - הן ארצות שבמודע ויתרו על התפשטות טריטוריאלית לטובת שגשוג כלכלי. אולי כדאי שנלמד מהן?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם