צמאים למנהיגות ולבשורה
אמרת בפשטות ובדיוק את המילים ואת המשפטים שהיינו צריכים לשמוע. מכתב גלוי לרחל פרנקל
רחל פרנקל היקרה.
בשבועות האחרונים פרצת אל חיינו בנסיבות שאין יותר מצערות מהן. כולנו הכרנו אותך ביום אחד והתרשמנו מן הרוח ואצילות הנפש שהתגלמו בדברייך. האמת היא שאין צורך להכביר במילים, בטח ובטח אחרי שרבים אחרים היטיבו ממני לנסח אותן בשבועות האחרונים, הפכת בן לילה להיות לנו מנהיגה. לא ציפית ולא פיללת להתרחשות כזו, ואין לי ספק שאילו הייתה לך האפשרות היית מחזירה הכל לאחור, לחייך הקודמים עם ילדייך. אבל כפי שאת בעצמך אמרת לא פעם בואריאציות כאלה ואחרות, הקב"ה לא עובד אצלנו, ונסתרות הן עבורנו דרכיו, יודע תעלומות.
ברקת בניחום אבלים אצל משפחת פרנקל
מן הסתם היו אלה המילים הפרטיות שלך, אבל הן הפכו להיות המילים של כה רבים מאיתנו ששמעו בהן דברי אלוהים חיים, גם אם אלה לא ההגדרות או המונחים שכולנו משתמשים בהם. ההזנה היא אותה הזנה, של גדלות נפש, של אנושיות מעוררת השראה, של אומץ ופריצת חומות מקובעות, ואף אדם לא נותר כאן אדיש להזנה הזו. הרוויה היא אחת, אבל היא רק החלה, והנה את כבר רוצה – ובצדק שאין גדול ממנו – לחזור אל חייך הפרטיים ואל חיק משפחתך ותלמידייך.
בשפלות רבה אני פונה אלייך, רחל פרנקל, ומבקש שלא תעלמי. לא עומדת לי שום זכות בעבורה אני יכול לבקש ממך בקשה כזאת, ובכל זאת אני מבקש אותה – לדעתי גם בשם רבים אחרים – אנא, השארי. "כי מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". זו מלכות משונה, אבל מי כמוך יודע שנסתרות הן דרכיו. אני לא משלה את עצמי בחלומות אוטופיים של איחוד שורות האומה, אפילו את ואני, אני מרשה לעצמי להניח, לא שותפים לאותו החזון הפוליטי; אף-על פי כן – הייתי שמח לראות אותך מנהיגה את עמי.
עמנו פצוע וכואב משנים ארוכות של מאבקים ממושכים מבית ומחוץ. החלום הלאומי שלנו מתברר כמורכב לאין שיעור מן התמונה שציירו לנו מי שחלמו ולחמו על עצמאותנו. כמעט בכל זירה אפשרית – חברתית, כלכלית, תרבותית, חינוכית, רוחנית ופוליטית - אנחנו מאותגרים מדי יום ונדרשים להתייצב מול ריבונותה של הבינוניות וההתפשרות על ערכים. והנה לא עבר שבוע מהיוודע דבר
מות הבנים, והבינוניות פינתה מקומה לשפלות, כן, גם אצלנו. אנחנו כל-כך צמאים, רחל, והארץ יבשה. ואינני מוציא כאן את דיבתה. ההיפך המוחלט. מתוך ידיעה עמוקה שאין לנו ארץ אחרת, ומתוך אמונה שלמה שיכולה להיות כאן מציאות טובה ועשירה, אני פונה אלייך היום ומבקש ממך להמשיך ולהאיר את אורך, להוות לנו אות ומופת לעבודה הרבה שעוד לפני כולנו. כי אם יש משהו שלימדת אותנו בשבועות האחרונים זה שיכול נוכל לה למציאות הזו,
וברשותך, יש לי הצעה איפה אפשר להתחיל. דיברתם בטלפון עם בני משפחתו של מוחמד אבו-חדיר, ארוע שריגש רבים מאיתנו ומהחברה הפלסטינית גם יחד. כעת משהסתיימה השבעה – גשו לנחם אותם פנים אל פנים. גשנה שלושת האמהות והושיטו יד לסוהא, אמו של מוחמד. אמרו לה "סוהא, הננו". אמרו לה "סוהא, אין לנו לאן ללכת מכאן". אמרו לה "סוהא, דמם של בנינו זועקים מן האדמה שכולנו נצטרך ללמוד לחיות לעיה ביחד", קרעו בגד על מוחמד, התאבלו והתפללו מאוד מאוד, וקראו למנהיגים לחזור אל שולחן הדיונים.
ספרו לסוהא שיש פסוק במגילת אסתר, שאומר שלפעמים אי אפשר לדעת איך המציאות נרקמת ולשם מה, ושאתן מאמינות גדולות בריבון העולמים, ושהדתות שלכן ידעו בעבר גם לחיות בכבוד הדדי אחת לצד השניה, ושלפעמים יד הגורל מובילה נשים למקומות גדולים ונוראים כי דווקא הן יכולות להוליד סדרי עולם חדשים, ולהוביל שינויים הסטוריים. כי מי יודע, רחל, אם לעת כזאת הגעתן, מי יודע.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם