הילדים בעזה: למרות מוסר המלחמה של צה"ל
כלוחם בצה"ל, מעולם לא קיבלתי פקודה להרוג ילדים. מדינת ישראל אינה אדישה למוות, והרגישות הזו היא לטובתנו
הם קורבן שווא של יהירות, של אדישות, של זלזול בערך החיים, של קיצוניות, של שנאה, של תאוות הדמים. הם קורבן מלחמה מיותר, מכעיס, עצוב, שאחראי לו צד אחד.
האצבע שלחצה על ההדק אולי שייכת לחייל צה"ל, אך השרירים שהניעו את הירי הם שרירי הפונדמנטליזם, גידי דם, עורקי השנאה שמייצר החמאס, בשם מה ולשם מה, הפתרונות אצלו.
שירתתי ואני עדיין משרת ככל שיקראו לי, כלוחם בצה"ל. מעולם לא קיבלתי פקודה להרוג ילדים. מעולם לא קיבלתי פקודה שהשתמע ממנה שהרג אזרחים חפים מפשע הוא "רע הכרחי". מעולם לא נתתי כפל משמעות, מעולם לא קיבלתי קריצה דו משמעית, של "תסתדר". להיפך- בכל תדריך, בכל מבצע, הובהר לי ולחבריי שדם הוא דם הוא דם, וכי פעולה צבאית שפוגעת כהגדרתה בחפים מפשע כבר אינה פעולה צבאית. אני גאה בצבא שבו אני משרת, כי אני גאה באנשים המרכיבים אותו.
היחסים בין צבא בכלל לערכי מוסר הם בעייתיים. המוסר הוא תמיד סובייקטיבי, אולם הדם והמוות - אין אוביקייטיבים מהם. בכל פעם שאנו אומרים לעצמנו שצה"ל הוא צבא מוסרי, אנחנו בעצם אומרים שצה"ל מורכב מחיילים מוסריים. כאן טמון ההבדל. חייל בצה"ל יתכופף להושיט מיימיה לעצור מפוחד, אזוק וכפות. חייל בצה"ל לא ישים לעולם כוונת על ילד, על אישה. צבא שמורכב מחיילים בעלי מוסר לא צריך ולא יצטרך להצדיק עצמו.
יש מקרים שבהם הבטן כואבת, שבהם הערכים שאתה מגיע איתם זועקים תחת שמי ים התיכון. להכנס לבית, לקול יללות הזקנות, למול בכי האם, לקחת את בנה ולהביאו למעצר- אף נער ואף אזרח לא שואף לזה. אנחנו עושים כי אין ברירה, אנחנו עושים כי אנחנו סומכים, כי אנחנו בטוחים בהנהגה הצבאית והמדינית, כי אנחנו יודעים שלמרות הכל ואולי בגלל הכל - אנחנו צמאי חיים, חיים בטוחים הוגנים ושקטים.
מדינת ישראל לא יכולה להיות אדישה למוות. כפי שאיננו אדישים למוות בתוכנו, גם למוות כתוצאה מהירי שלנו אסור לנו להיות אדישים. אנחנו לא נרקוד על הדם, אנחנו לא נאמר "מגיע להם", אנחנו לא נאמר "נקמה", אנחנו לא נזעק חמאס. ארבעת ילדי משפחת בכר הם קורבן עצום, גם לנו, גולדה אמרה זאת קודם:
"אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו"
אנחנו ננצח בכוח המוסר, בכח ההגיון, בכוח האחדות.
מי שדוחק בנו לנהוג כמותם- טוב שיורחק מהמחנה, מקומו לא איתנו. מי שעולץ ושמח למראה מוות חפים מפשע בצד השני- מקומו בצד השני, לא כאן. מי שאינו מסוגל להכיל כאב ולקבל החלטה הגיונית- שלא ישאף למנהיגות.
המערכה הנוכחית מציבה בפנינו מראה, ומוטב שנביט בה היטב. נראה את הלכידות, את ההתנהגות האזרחית, את ההתנדבות למילואים, את הרצון הטוב, אך גם את הודעות
משלי אומר - בנפול אויבך אל תשמח, ואם לפסוק זה פרשנויות רבות, הרי שאין לכלול בהן את נפילתם של ילדי אויבך. הרג ילדי משפחת בכר מחייב אותנו לחזק את ילדינו שלנו. לחנך לשלום, לכבוד האדם, לערך החיים. לתת דוגמה אישית, להסביר. לצד החרב שאנו נאלצים לשלוף פעם אחר פעם, המצפן המוסרי שלנו הוא כלי נשק לא פחות חשוב.
מדינת ישראל נשענת על חזון של חיים, של המשכיות, של תקווה. זה לא משנה מהיכן שואף כל חייל את תעצומות הנפש לקום ולהסתער - מאלוהיו, מעולמו התרבותי וערכי, מחבריו, ממפקדיו, מילדיו - שנאה ונקמה היא לעולם מקור הכוח שנדלק ראשון ונכבה ראשון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם