ההיסטוריה תכריע: מדינה אחת בין הירדן לים
לא בגלל ארץ ישראל ולא בגלל שקשה לפנות התנחלויות: התבוננות בתהליכים הגדולים העוברים על האזור מוליכים למסקנה שישראל תספח את יו"ש
התקפות הטילים מעזה בשבוע שעבר לא הצליחו לגרום לנפגעים רבים בישראל, אך הן הנחיתו מכה אנושה לממשל העצמי הפלשתיני. חמאס שיגר את המהלומות העמוקות ביותר שלו לתוך ישראל, לאחר שבעקבות הרצח בחודש שעבר של שלושה נערים ישראלים פשט צה“ל על מפעליו בגדה המערבית, ועצר כמעט 900 חברי חמאס וארגוני טרור אחרים. בעודו מושפל בשטחי יהודה ושומרון וחסר יכולת לשלם ל־44 אלף שכיריו בעזה, פעל חמאס מתוך חולשה והימר שהתקפות הטילים יציתו אינתיפאדה חדשה בגדה המערבית. למרות שמיליציות של פת“ח הצטרפו לשיגורי הטילים מעזה, הארגונים הפלשתיניים נתונים כיום באי־סדר הגרוע ביותר שלהם מזה עשרים שנה.
מזה שני עשורים ניצבים מתיישבי יהודה ושומרון במרכז הכוונת של הדיפלומטיה המערבית; שני עשורים שבמהלכם הביטוי 'מתנחל' הפך למילת הגנאי הבינלאומית המוחלטת. אבל העשור האחרון של סכסוכים מסתחררים במזרח התיכון הראה דווקא שעובדות קבועות ומונחלות באזור, משמעותיות הרבה פחות מאלו שאינן קבועות ונראות מעורערות. התערבותה של איראן בסכסוך הסורי הפנימי משכה את הכוחות הסוניים למלחמת התשה שכבר העתיקה מבתיהם למעלה מ־10 מיליון איש, רובם סונים, והעמידה רבים נוספים בסיכון. אורח החיים המסודר, המסורתי, השבטי של הלבנט התנפץ. בהיסטוריה של האזור, מעולם לא היו כל כך הרבה צעירים בעלי תקווה כה מועטה, כל כך מעט קשרים קהילתיים וכל כך הרבה סיבות להתחמש בנשק.
כתוצאה מכך, הנחת היסוד העיקרית של הדיפלומטיה המערבית באזורֿ, שפתרון בעיית הפליטים הפלשתינים הוא המפתח ליציבות ארוכת טווח במזרח התיכון, התהפכה. כעת, כל הסביבה הפכה למשבר פליטים אחד גדול.
לצד זאת, הופעתם הספונטנית לכאורה של צבאות שאינם סדירים דוגמת ‘המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה הגדולה‘ ('דאעש'), שמשתוללת עכשיו ברחבי צפון מסופוטמיה, אינה צריכה להיתפס כהפתעה. 'האביב הערבי' של 2011, כפי שהוא כונה בטעות, החל עם פרוץ משבר מזון במצרים ומשבר מים בסוריה. סובסידיות ממדינות המפרץ מנשימות מלאכותית את מצרים. אולם בסוריה ובעיראק הפכו אוכלוסיות של עקורים לצבאות של מבקשי מזון הבוזזים משאבים נגישים, במיוחד נפט, ומפנים את ההכנסות לחימוש שיאפשר לכוחות הלא סדירים האלה להמשיך לשחר למזון.
ייאוש קיומי
שום דבר הדומה לזה לא נראה באזור מאז הפלישה המונגולית במאה ה־13. מלחמה בלתי פוסקת הפכה לכדור שלג הצובר אנשים ומשאבים בהתגלגלותו במורד, ומותיר את הקרקע ריקה מאמצעי מחיה. מי שנותר - רועד באוהלי מחנות פליטים, וצעיריו יוצאים למלחמה. אין כל חדש בדרך זו של ניהול מלחמה - היא הומצאה במערב במלחמת שלושים השנים על ידי הגנרל האימפריאלי אלברכט פון־ולנשטיין, וגרמה למותה של כמעט חצי מאוכלוסיית מרכז אירופה בשנים 1618־1648.
כתוצאה מלוחמה מסתחררת זו, ארבע מדינות ערביות – לוב, לבנון, סוריה ועיראק – חדלו למעשה להתקיים. לבנון, שפעם הייתה מדינה עם רוב נוצרי, הפכה למדינת שיעה במהלך שני העשורים האחרונים, תחת שליטתו ההולכת וגדלה של חיזבאללה. כפי שמציין הפרשן פנחס ענברי, כמעט שני מיליון סונים סורים תפסו מקלט בלבנון, והם מהווים כמעט מחצית מכלל אוכלוסייתה של לבנון, המונה ארבעה מיליון תושבים. בכך הם הטו את האיזון הדמוגרפי לכיוון הסונים, בעוד שהיציאה ההמונית של הסונים מטה את איזון הכוח בסוריה לכיוון העלאווים ומיעוטים דתיים אחרים, שברובם קשורים לאיראן או שהם בעלי בריתה.
בינתיים קלטה ירדן מיליון סורים סונים, ובכך הפכה את הפלשתינים למיעוט בירדן, לראשונה מזה דור. אזור שהתקשה להציע מחיה לבניו לפני 2011 מוצף כעת במיליוני פליטים חסרי משאבים או אמצעי תמיכה. הם מתקיימים בעיקר מנדיבותן של מדינות המפרץ, ובניהם מהווים בשר תותחים עתידי. שאר מדינות האזור – תורכיה, ערב הסעודית ואיראן – יתמכו וידכאו לסירוגין את הצבאות הבלתי סדירים החדשים, לפי האינטרסים שלהן.
מה מקור התמיכה של 'דאעש', מלבד חטיפת הנפט בסוריה ושדידות הבנקים במוסול?
במידה מסוימת, אני סבור שכל הדיווחים הללו נכונים. הבלגן במזרח התיכון מזכיר את התחבולות שהיו קשורות בהתערבות השוודית במלחמת שלושים השנים בין 1627 ו־1635, כאשר הקרדינל של צרפת, רישלייה, שילם למלך שוודיה, גוסטבוס אדולפוס, כדי שיתערב בצד הפרוטסטנטי בשביל להחליש את יריבתה הקתולית של צרפת - אוסטריה. בתקופות שונות, סקסוניה הפרוטסטנטית ובוואריה הקתולית היו בנות ברית של צרפת ואוסטריה, ואף חברו זו לזו. צרפת ושוודיה החלו כבנות ברית, נעשו אויבות לתקופה קצרה, ואז נעשו שוב לבנות ברית. מעל מאורת נחשים זו של יריבויות דתיות, שושלתיות ולאומיות התנוססה דמותו של אלברכט פון־ולנשטיין, הגנרל האוסטרי שהציל פעמיים את האימפריה מתבוסה בידי הפרוטסטנטים. ולנשטיין, שפיקד על צבא שכירי חרב רב־לשוני וחסר נאמנות לאומית או דתית, שיחק בשני הצדדים, ואוסטריה דאגה לכך שיירצח ב־1634.
ישנה יותר ממקריות בהקבלה שבין המזרח התיכון של ימינו לבין אירופה של המאה ה־17. התערבותה של איראן בסכסוך האזרחי של סוריה יצרה סוג חדש של מלחמה באזור, כזה שרישלייה הנהיג בשנות ה־20 של המאה ה־17. יעדי המלחמה של איראן אינם לאומיים או טריטוריאליים במובן הרגיל, אלא היעד הוא המלחמה עצמה – דהיינו, עקירה של אוכלוסיות שעשויות להיות עוינות והשמדתן. בעוד ששליש מאוכלוסייתה של סוריה עקור ויש כמה מיליוני מגורשים, משטרו של בשאר אל־אסד ביקש לשנות את הדמוגרפיה של סוריה כדי להפוך את המדינה לידידותית יותר למשטר שיעי. כתגובה לכך נוצר ייאוש קיומי מסוג חדש מצד הסעודים, הנלחמים לא רק על הישרדות המונרכיה הנוקשה והמושחתת שלהם, אלא גם על המשכת קיום אורח החיים הסוני שסביבם.
כיום, הסונים בעיראק משתפים פעולה עם 'דאעש' – כולל אלמנטים מצבאו של סדאם חוסיין, שהוא ברובו סוני, ו־100 אלף 'בני עיראק' חזקים שנשכרו במהלך ההתפרצות של 2007־2008 על ידי מפקד צבא ארה"ב במדינה דאז, הגנרל דיוויד פטראוס. ייתכן שמחר הם יירו זה בזה.
הציפייה שגלי האלימות המגזריים והשבטיים, שגרמו לגבולות לאומיים להתפורר ברחבי המזרח התיכון, ידעכו בתוך שלושים שנה, היא עגומה ביותר - ובה בעת אופטימית באופן פראי.
הנפילה החדה בתולדות הדמוגרפיה
ברקע הדמוגרפיה המשובשת של האזור, שינוי דמוגרפי עצום מאפיל על פעילותם של שחקני הזירה כולם. מדובר בירידתו של הפריון המוסלמי והעלייה הבלתי צפויה בפריון היהודי.
באיראן עדיין ישנה אוכלוסייה צעירה, אך אין ילדים שיחליפו אותה. עד אמצע המאה ה־21, אחוז המבוגרים הנתמכים באיראן יהיה גבוה יותר מבאירופה, שזו מעמסה בלתי אפשרית וחסרת תקדים למדינה ענייה. ההזדקנות הפתאומית תחול גם בתורכיה, באלג'יריה ובתוניסיה.
במובן מסוים, שיעור הפריון ההולך וקטן של איראן הוא נקמתו של השאה. איראן היא המדינה המוסלמית המשכילה ביותר, במידה רבה הודות למבצע השאפתני של הנחלת קרוא וכתוב שהונהג על ידו בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־20. כפי שהראיתי בספריֿ 'ציוויליזציות גוועות', ידיעת קרוא וכתוב היא המנבאת הטובה ביותר לפריון בעולם המוסלמי: נשים מוסלמיות הלומדות בתיכון ובאוניברסיטה עשויות להתחתן מאוחר או בכלל לא, וללדת מספר קטן יותר של ילדים.
יש לכך השלכות אסטרטגיות קיצוניות, ומנהיגיה של איראן דנים בכך ללא בושה. בין 2005 ל־2020 תרד אוכלוסייתה של איראן, בגילים 15–24 - המאגר הפוטנציאלי של מתגייסי צבא - בכמעט מחצית ממספרה. לשם הפרספקטיבה, אוכלוסיית פקיסטן בגיל צבא תגדל בכמעט שיעור זהה. בשנת 2000 היו באיראן מחצית ממספר הגברים בגיל צבא משהיו אצל שכנתה הסונית ממזרח, פקיסטן. עד 2020 יירד מספרם לרבע. דור הצעירים הגדול של איראן, שנולד בשנות ה־80 של המאה ה־20, יהיה כנראה הדור הגדול האחרון שלה, וחלון ההזדמנויות שלה לקביעת כוח שיעי באזור ייסגר בתוך עשור.
ממשלו של הנשיא ברק אובמה רוצה להכיל את התוקפנות האיראנית על ידי קבלה של השאיפות של איראן להפוך למעצמה אזורית, כפי שאמר הנשיא אובמה במארס לג'פרי גולדברג מסוכנות הידיעות 'בלומברג': "אם תסתכל על ההתנהגות האיראנית, (תראה ש)הם אסטרטגים והם אינם אימפולסיבים. יש להם השקפת עולם, הם רואים את האינטרסים שלהם והם מגיבים לעלויות ויתרונות. וזה לא אומר שהם אינם תיאוקרטיה הדוגלת בכל מיני רעיונות שהם נתעבים לדעתי, אך הם אינם צפון־קוריאה. הם מדינה גדולה וחזקה, הרואה את עצמה כשחקנית חשובה על במת העולם, ואני לא חושב שיש לה משאלת מוות והיא מסוגלת להגיב לתקדימים". לכן, לפי אובמה, כל עסקה עם איראן היא חיובית. אך זו טעות מובהקת: אמנם לאיראן אין משאלת מוות, אך היא יודעת שהיא גוססת ואין לה מה להפסיד על ידי גלגול הקוביות כיום.
הכוחות הסוניים תופסים את מוטיבציית ההתפשטות הנואשת של איראן באותה מורת רוח שבה רואים אותה הישראלים. הסעודים כבר דואגים באשר לחתירה האיראנית במחוז המזרחי שלהם, שרובו שיעי.
בינתיים תורכיה רואה את החול אוזל בשעון. לאחר עשרות שנים של מלחמת אזרחים במיעוט הכורדי, כולל 40 אלף הרוגים, תורכיה נעשית בהדרגתיות כורדית. אצל הכורדים לכל אישה יש 3.3 ילדים, לעומת רק 1.8 ילדים אצל התורכים האתניים, כך מעריך הדמוגרף ניקולס אברשטדט. משמעות הדבר היא שבתוך דור חצי מהמתגייסים לצבא התורכי יגיעו מבתים דוברי כורדית.
תורכיה עשתה את כל שביכולתה כדי לדחות את הפצעתה של מדינה כורדית בגבולה, אך היא נכשלה. התפרקותה של עיראק אפשרה את היווצרותה דה־פקטו של מדינה כורדית, אם לא דה־יורה. זה רק עניין של זמן עד שתורכיה עצמה תראה סדקים טריטוריאליים.
שעון החול אוזל
ישראל היא היוצא מן הכלל הגדול לירידה בפריון, מצפון אפריקה ועד לאיראן, כפי שטענתי במסה שכתבתי ב־2011 למגזין 'טאבלט'.
כיום ישנן עדויות מוחצות לכך שרוב יהודי בין נהר הירדן והים הוא עובדה מוגמרת. ספר העובדות העולמי של ה־CIA
מעריך ששיעור הפריון הכולל של ערבים ביהודה, שומרון ועזה עומד על 2.83 ילדים ב־2014, לעומת 3.05 ב־2011. לעומת זאת, שיעור הפריון הכולל של יהודים בישראל עלה ליותר משלושה ילדים לאישה. יעקב פייטלסון דיווח ב'רבעון המזרח התיכון': "החל מתחילת המאה ה־21 שיעור הפריון הכולל של הישראלים המוסלמים ירד באופן ניכר, מ־4.7 בשנת 2000 ל־3.5 ילדים לאישה ב־2011. שיעור הפריון הכללי של כל הערבים ירד עוד יותר, ל־3.3 ילדים לאישה, קרוב מאוד ל־3.09 אצל יהודים שנולדו בישראל. בנובמבר 2011 יצאה תחזית מקיפה חדשה מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שלפיה הגוף הממשלתי הודה שבעבר הוא הגזים בהערכתו את הפריון הישראלי־ערבי והפחית בהערכת הפריון היהודי".
לכן, לישראל אין הרבה מה לחשוש מסיפוח, מבחינה דמוגרפית. עצם ההגירה היהודית פנימה בשילוב עם ההגירה הערבית החוצה, ישתלבו עם פוריות יהודית גבוהה יותר כדי לקבוע רוב יהודי גדול במשך הזמן.
אופייה של האוכלוסייה בגדה המערבית משתנה: היא נעשית מבוגרת ומשכילה יותר, ומספר הולך וגדל של ערבים נהנים מהכלכלה הישראלית החזקה. במשך הזמן, ערביי הגדה המערבית עשויים לקבל על עצמם אזרחות ישראלית – כאשר היא תוצע להם – באותו תוקף כפי שעושים זאת מקביליהם בתוך הקו הירוק.
באותו הקשר, סוגיית האפרטהייד בישראל, כפי שהיא מכונה, היא בדותה. ערבים־ישראלים חיו תחת ממשל צבאי בין סוף מלחמת השחרור ב־1949 ועד 1966, ואף אחד לא דיבר על אפרטהייד. הבעיה הבוערת ביותר של ישראל בעתיד הקרוב עלולה להיות פליטים ערבים המנסים להיכנס אליה.
ללא צלצולים ושאגות
כמי שאינו ישראלי, אינני מבקש להמליץ על נתיב פעולה מסוים לממשלת ישראל. אולם הרעיון שהפלשתינים עשויים לא להיות מושפעים מהגאות שהקיפה את שכניהם היה דמיוני לכתחילה, וכעת הוא נדרס על ידי האירועים.
במהלך שני העשורים האחרונים, מאז שהסכמי אוסלו נחתמו, הרשות הפלשתינית הפגינה יכולת מועטה למשול בדבר כלשהו. לאחר שהממשל הצבאי במצרים דיכא את האחים המוסלמים, היא הפנתה תוקפנות רבה כלפי הפלג הפלשתיני של האחים, חמאס, והטילה מצור על עזה. אילו הרשות הפלשתינית הייתה מסוגלת לשלוט בגדה המערבית, היא הייתה כורתת ברית עם מצרים ועם ערב הסעודית כדי לבודד עוד יותר את חמאס: במקום זאת, הרשות יצרה ממשלת אחדות לאומית עם חמאס. האירועים מראים שהרשות לא יכולה לשלוט ללא חמאס, והיא לא יכולה לשלוט עמו; היא לא מסוגלת לתמוך בטרור או לדכא טרור בגדה המערבית.
חוסר היכולת של הרשות הפלשתינית לשלוט, אי־יכולתו של חמאס להרחיק את עצמו מאדונו בטהרן וההתפרקות של המדינות הסובבות, ידרשו בסופו של דבר מישראל ליטול שליטה על הגדה המערבית. הפעם הישראלים יישארו בה. ישראל לא יכולה לסמוך על הרשות שתנהל פעולות נוגדות טרור נגד חמאס, הפרטנר הקואליציוני שלה.
גבולה של ישראל עם המלכות ההאשמית בבקעת הירדן הפך בינתיים הפך לציר אסטרטגי. 'דאעש' פועל כיום בעוצמה בגבול המשותף לישראל, סוריה, ירדן ובעיירות
המולדת ההיסטורית של העם היהודי לא תגיע לריבונות ישראלית מפני שהציונים הדתיים רוצים בכך או מפני שממשלת ישראל מבקשת גדולה טריטוריאלית, אלא מפני שישראל תהיה הדבר האחרון העומד באזור, המדינה היחידה המסוגלת לשלוט ביהודה ושומרון והכוח הצבאי היחיד המסוגל להגן על גבולותיו.
זה יקרה ללא צלצולים, דה־פקטו יותר מאשר דה־יורה, ברגע מסוים בעתיד הלא כל כך רחוק, כאשר משרדי החוץ של המערב נעולים במפגש על משבר בעיראק או בסוריה. זה יקרה גם בהסכמתן בשתיקה של מצרים, ירדן וערב הסעודית.
הריבונות הישראלית תחליף את הממשל הלא־יוצלח של הרשות הפלשתינית, כדי לשמר סדר ציבורי ולהבטיח שהחשמל עובד, שהכבישים בטוחים ושגדודים של שודדים גי'האדיסטים או טרוריסטים שיעים אינם טובחים בכפרים שלמים. פעולה זו תעורר את הגינוי הרפלקסיבי של דיפלומטים מערביים משועממים וחסרי רוח. הגשמת החלום הציוני תמומש אז לא בשאגה אלא בהמהום; הקולות החזקים יהיו הקולניים יותר במקום אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם