כמו חמאס, גם דאעש אם ישרוד ימצא תומכים
למרות המגבלות החלות רק על ישראל, קשה לחשוב על עוד מדינה שהנחיתה מכות כה קשות על אויב טרוריסטי כפי שישראל הספיקה לעשות במשך קרוב לחודשיים לחמאס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"זו גם לא יכולה להיות מלחמה לפי האסטרטגיות החצי־אפויות והסופר־מתוחכמות שמלמדים היום בבתי הספר הצבאיים לפי משנת הפוליטיקלי קורקט. אלא זו חייבת להיות מלחמה כפי שכל אחד מבין את המילה בכל המילונים. לערוך מלחמה פירושו להרוג את הרוח כמו גם את הגוף הלוחם של האויב. ולעשות זאת בצורה כה נוראה שתבטיח שהוא לעולם לא יצמח שוב, ושאף אחד לא ירצה לחקות אותו.
"זה דורש קודם כול לבודד מבחינה מדינית את ארגון המדינה האסלאמית, ולשלול פיזית מכל מי שכלול בארגון הזה את היכולת לנהל מלחמה, ואפילו את היכולת לאכול. אחרי כן צריך להרוג את כל אלה שנושאים נשק ואת כל מי שבסביבתם".
זה נשמע מתכון פשוט לניהול מלחמה, ולקוח ממאמר חשוב שפרסם לאחרונה אנג'לו קודבילה ב'פדרליסט'. אבל מי שיבחן אותו מכל היבטיו יבין כמה קשה ליצור את התנאים המקדימים בכלל לניהול "מלחמה". ארצות הברית כמובן יכולה לעשות זאת. זה מצריך רק החלטה של הנהגתה על מעגליה השונים. הנמשל, למי שלא הבין עד עכשיו, הוא ישראל מול ארגון אסלאמיסטי שכבר בנה לעצמו מדינה, חמאס.
ישראל נאלצת להילחם בחמאס במגבלות "המלחמה נגד הטרור". זאת הבעיה המרכזית, ואני לא חושב שעוזי לנדאו יכול לשנות את המצב הזה. חמאס, שהיה מוקצה מחמת מיאוס ונחשב לארגון טרור רצחני ג'נוסיידי עד לפני כמה שנים, זכה ללגיטימציה בינלאומית והוא איננו מבודד. אפילו לא פיזית. דווקא הדיבורים כל הזמן על "המצור" והסרתו מעידים על כך. זאת סיסמה ללחץ על ישראל. בפועל אין מצור.
כדי לנהל מלחמה לחיסול חמאס, לפי המרשם של קודבילה, יש צורך לפני הכול לנתק כל מה שאפשר מרצועת עזה. לא אספקת מזון, לא תרופות, לא חשמל, לא מים. מי לא הציע זאת במרוצת הזמן וגם לאחרונה. האם זה אפשרי? התשובה - לא, וגם נפתלי בנט לא ישנה זאת. במישור המדיני, הקהילה הבינלאומית המושחתת מוסרית ואידיאולוגית מקבלת את חמאס הדוגל ברצח עם. כולל הממשל האמריקני. זה קרה מסיבה פשוטה: הוא נלחם נגד מדינת ישראל.
מי שנלחם נגד מדינת ישראל, לפי העיתונות והאקדמיה, יש לו סיבות. גם דאעש אם יתמיד וישרוד ימצא לעצמו בהדרגה תומכים במערב, בייחוד כאשר דגליו השחורים יהיו נפוצים יותר ויותר בהפגנות בנורווגיה בצרפת ובעיירה אמהרסט. בייחוד אם ישים את ישראל והיהודים על הכוונת. לא זה המקום לפרט את התפקיד האסטרטגי שממלאת האנטישמיות בהחלשת המערב הדמוקרטי בידי אויביו.
מכאן ברור שלפני ישראל היו אופציות שונות ומגוונות במסגרת "המלחמה נגד הטרור". היא הייתה מוגבלת משפטית. היא ניסתה להפריד בין אנשי חמאס ל"בלתי מעורבים". אם עורכים מלחמה טוטלית נגד ארגון כמו חמאס, אי אפשר לעשות את ההפרדה הזאת ברוב המקרים. זה לא אומר שהולכים להפציץ סתם אזרחים, אלא שבמקומות שבהם האויב שוכן, לא מתחשבים בהם.
האופציה הזאת נשללה מישראל. במידה רבה היא נשללה על ידי גורמים פנימיים בתוכנו, שמצאו דרכים מדרכים שונות להעניק לגיטימציה לחמאס ולשלול לגיטימציה מישראל. אבל ישראל בכל זאת הסירה בהדרגה חסמים, ולבסוף העלתה את הרף וראינו בנייני 12 ו־14 קומות מתמוטטים. היה ידוע כל העת ששם מסתתרים בכירים מחמאס, אך הם היו עטופים במגן אנושי.
במידה רבה, המגן האנושי חדל להיות רלוונטי בשבוע וחצי האחרונים. ולמרות מגבלות "המלחמה נגד הטרור", קשה לחשוב על מדינה בעולם שהנחיתה מכות כה קשות על אויב טרוריסטי כפי שישראל הספיקה לעשות במשך קרוב לחודשיים – בין 8 ביולי ל־26 באוגוסט.
לסיים באותם תנאים של עמוד ענן, כאשר חמאס הפגין בשבוע האחרון שהוא בשלבי התמוטטות, זה הישג. עוד נשמע את הסטטיסטיקות על הפגיעות בחמאס. לא כאן המקום לפרט. גם אם חזרנו לנקודת האפס של לפני 8 ביולי, עשינו זאת כאשר האויב חדל לחלוטין מירי, נשללו ממנו יכולות אסטרטגיות התקפיות, ונהרגו לו יותר מאלף לוחמים – וזה הישג אדיר. גם את זה עוזי לנדאו לא יכול לשנות.
בסיכומו של דבר, כאשר ההנהגה לא רואה הכרעה בדמות חיסול חמאס בעזה, היא חייבת לעשות חישוב עלויות רווח והפסד.
האומץ של בנימין נתניהו ובוגי יעלון התבטא ביכולת להכות הכי חזק במסגרת המגבלות, ולקבל החלטות לא פופולריות. שרי הקבינט שפוררו את הגוף הממשלתי של קבלת ההחלטות חתרו תחת חוסנה הלאומי של ישראל ופגעו בהרתעה. ובכל זאת, חמאס בחר לקבל את ההחלטה לחדול מהאש, וזה סוג של הכנעה.
על יחסי ראש הממשלה עם שרי הקבינט שלו, אפשר לצטט את משה דיין שרבים חוזרים אליו בימים אלה: "אני מאמין בהחלטות, לא בדעות רוב. קונסנזוס הוא משהו ניטרלי שאף פעם לא מוביל להחלטה אמיתית... החלטה פירושה תמיד לקחת סיכונים וכמובן שהרבה אנשים לא אוהבים סיכונים. יתר על כן, ברוב המקרים לא מדובר בבחירה בין אלטרנטיבות, אלא בהמצאתו של פתרון חדש מאפס. קשה מאוד להגיע לזה שכולם יסכימו".