ראשי » חדשות » דעות

טור אישי: "בסוף החלטתי, אני חוזרת הביתה"

"היססתי אם לחזור אל המקום שכולנו מכנים 'המבצר שלי'. השבר לא נבע רק כי אין לנו כוח לשאת על ידינו את מגש הכסף, השבר התרחש כי משבר אמון גדול עובר עלינו"

אין כמו בבית: חודשיים מחוץ לבית שלי. זה המון זמן. יותר מידי זמן. זה מערער את היסודות, את העוגן, את הבסיס. מעפולה ועד מיתר אנשים נפלאים, עם ישראל בתפארתו ניסו לתת לנו תחושה של בית, אבל לא באמת אפשר, אז הם הציעו נחמה ותמיד במאור פנים וזה סייע.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

עכשיו הפסקת אש והסכם. היססתי אם לחזור אל המקום שכולנו מכנים "המבצר שלי". נכון, המצב לא חדש, 14 שנים יורים על הדרום, יצאנו כבר לשני מבצעים וחזרנו מהם, חווינו ימים עם מזג אויר מעונן חלקית עד בהיר והיו טפטופים, המילה השנואה עלי ביותר (אחריה "נוטשים") ובכל זאת, הנה הרגע שבו הגמל נופל על הראש וכל החלקים נשברים לו.
 
השבר לא נבע רק כי אין לנו כוח לשאת על ידינו את מגש הכסף, השבר התרחש כי משבר אמון גדול עובר עלינו. זה התחיל עם האין תגובות לירי המזדמן עלינו מעזה, זה המשיך עם יציאה למבצע רק כשיורים על המרכז. עם חשיפת המנהרות נפלנו שדודים, זה הגיע לשיא כשקראו לנו לחזור הביתה לאחר הפסקת אש והבטחה שאם ירו תגובתנו תהיה חריפה וקשה – הפסקת האש הופרה ואנחנו שוב ארזנו ושוב נדדנו, ומעל הכל בין הדברים החמורים שמישהו צריך לתת עליהם את הדין היא העובדה שנעזבנו לנפשנו.
 
לא רק שהמליצו לנהל שגרת חירום בקיבוץ כאשר טנקים חוצים את מדרכותיו, גם עזבו אותנו לאנחות כשראו שאנחנו עוזבים את הקיבוץ ומחפשים פינה להניח בה את הראש. שום צוות חירום ארצי לא לקח את המושכות ולא סייע לטפל ביישובי עוטף עזה. ראשי המועצות ועובדיהם חיפשו כל מיטה פנויה והציעו אותה לתושבים, המדינה לא ראתה ולא שמעה - עד לשבוע האחרון של המבצע, זה היה מעט מידי וממש ממש מאוחר מידי.

אני לא אשת ביטחון, אין לי מושג מה באמת קרה שם בסוף בתוככי עזה ההרוסה, אם אפשר היה או אי אפשר היה לחסל את חאמס בעזה. אני גם לא מדינאית גדולה ורובנו בעצם לא מבינים מה הושג בהסכם הפסקת האש, אבל דבר אחד כן קרה לי במבצע הזה: באורח פלא ובניגוד להתנהלות סביבי- אני התחברתי למאבק הגדול, ההיסטורי שלנו על ארץ ישראל. המלחמה שלא נגמרת.

ייתכן שבחסות דאעש ואל קאעידה, ההוצאות להורג בעזה, המנהרות הנחפרות רק בכדי לזרוע הרס, המצע של חמאס, דובריהם הברורים ולא רק אלו ה"מפחידים" בעלי הרטוריקה האיסלמיסטית, פתאום התבהרה לי תמונה שלא ראיתי עד היום, אני אולי שוחרת שלום, אבל מסביב רק רצח המוני – ואם הם טובחים כך במוסלמים, אנחנו נהיה הקצפת של הסיפור.

הצליחו להפחיד אותי? בטח. אבל הצליחו להחזיר אותי למקום אחד בטוח, הוא אמנם לא הבית, אבל אתו כל פיסה בארץ ישראל

היא ביתי והיא עצמי והיא ההיסטוריה שלי והיא העתיד שלי.

בסוף החלטתי. אני חוזרת הביתה. יהיה מוזר, יהיה לא פשוט, יהיה מורכב, יהיו אתגרים. לנו ולמנהיגים שלנו. המנהיגים שלנו מוכרחים לקחת אחריות על הדרום הפצוע. המלחמה אולי (ממש אולי, וממש לא לטווח ארוך) הסתיימה, אבל המערכה לא תמה.

תנו לנו את הכוח לשוב לקיבוץ שלנו, לחצר הירוקה, לגדר ממנה רואים את עזה. הבטיחו את שלומינו בימים אלו בכל אמצעי, בואו לתמוך מוראלית- אתם בעצמכם, העבירו תקציבים מתאימים, פרויקטים לאומיים. זה התפקיד שלכם בתור מנהיגים של עם שנמצא תמיד בסכנת הכחדה, אם אתם יכולים לעשות את זה - תבורכו, אם לא תפרשו.


הכותבת היא מחזאית, יוצרת תיאטרון קהילתי ומפיקה, תושבת כפר עזה
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...