דור המיקרוגל ממהר לקבוע מי ניצח בצוק איתן

מימין ומשמאל גוברת הביקורת על התנהלות ישראל. אבל כמו ב"חומת מגן", גם כעת מוקדם לקבוע האם צה"ל הצליח במשימה

מקור ראשון
אורלי גולדקלנג | 29/8/2014 10:04 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
אחת הטענות המרכזיות של הימין נגד השמאל נוגעת לקוצר הראייה של הצד המתקרא "מחנה השלום". אופק מדיני בוודאי יש, והוא אפילו הסמל המסחרי של הקבוצה שואפת הטוב הזו - אלא שהוא רק תלוש מהמציאות. חלומות השלום לא מתחשבים בשחקנים האחרים בזירה, ומסרבים בעקשנות לקרוא את צעדי היריב שני מהלכים קדימה. כשהימין קרא "אל תתנו להם רובים" והזהיר מטילים על אשקלון, קראו לו הזוי ומהלך אימים.

עוד כותרות ב-nrg:
נתניהו ינסה לכבוש מחדש את הליכוד
ארה"ב מגנה חטיפת חיילי האו"ם בקוניטרה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל כמה מסובך היה להבין שנשק בידי מי שקורא עדיין לחיסול ישראל יכוון כלפינו, גם אם הוא לבוש במדי המשטרה הפלסטינית? כמה דמיון היה צריך כדי להבין שמי ששיגרו עלינו טילים מעזה לעבר יישובי גוש קטיף והסביבה ימהרו להגדיל את הטווח ברגע שיתמקמו טוב יותר על אדמות צפון הרצועה הנטושה? אילו כוחות נבואה נדרשו כדי לנחש שפינוי הצבא מחבל עזה יתפרש כניצחון הטרור, יעודד אותו ולא יעלים אותו?
 
צילום: EPA
הקרב על התודעה. חוגגים את הניצחון ברצועת עזה צילום: EPA
צילום: אי.אפ.פי
''ימשיכו צוררנו לטעון לניצחון מבין ההריסות''. הפצצת הבניין בעיר עזה צילום: אי.אפ.פי

ולמרות המחלוקת המהותית הזו, בשבוע האחרון נראה שדווקא מחנה הימין אימץ לו את רוח 'שלום עכשיו' - הרוח שדורשת תוצאות מיידיות, נראות לעין, ברורות, כאן ועכשיו. דור המיקרוגל, שמצפה לארוחת גורמה בדקה וחצי ודוקטורט 'ויקיפדיה' בלחיצת כפתור, לא מאמין בתהליכים, ומתברר שזה לא משנה אם הוא מימין או משמאל. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אלא אם כן הוא ציפה לראות טרוריסטים יוצאים בדגלים לבנים ומתחננים למחילה.

אבל טרוריסטים לא נוהגים לצאת עם דגל לבן. גם כשהם מוצאים להורג, הם נפרדים בהנפת שתי אצבעות ניצחון. השמאל מאמין שניתן לשנות את שאיפת הערבים לחיסול מדינת ישראל, הימין לא. אנחנו יכולים לחסל את אחרון חיילי חמאס, אבל השאיפה להשמדת היהודים תפרח ותצמח מחדש תחת ארגון עם שם חדש וג'יהאדיסטים טריים. דווקא מחנה הימין, שאוחז בעמדה זו וטוען לסבלנות של עם הנצח, מצפה פתאום לתמונת ניצחון דמיונית. "הלעולם נאכל חרב?" שואלים אותנו בשמאל, ומתברר שהימין מצטרף השבוע לאותה השאלה.

אין לי תשובה לשאלה הזו, בוודאי לא אחת מעודדת. עזה תחזור ותנסה לפגוע בערי הדרום ובכל יישוב יהודי בכל טווח שתצליח להגיע אליו. כך יעשו גם ערביי הגדה הישראלית, אם רק תינתן להם ההזדמנות. תפקידנו הוא לא לתת להם אותה.

חמאס הוכה קשות והיכולות שלו נפגעו משמעותית, אבל הוא יחדש אותן אם לא נפקח עליו היטב. מדינת ישראל
מוכרחה להיות עם אצבע על הדופק ולסכל את אירועי הטרור העתידיים לפני שהם יוצאים לפועל, ולא רגע אחד אחרי. מותר וצריך לבקר את הממשלה, לצפות לתוכנית ביטחונית כזו או אחרת, אבל את תוצאות 'צוק איתן' עוד מוקדם לנתח. בדומה ל'חומת מגן' – מבצע שבאופן רשמי נמשך חודש וחצי בלבד, אבל טיפל בקִני הטרור במשך שנתיים לפחות – גם הפעם מהלכי הצבא בחודשים הקרובים, ואולי גם בשנים הקרובות, הם שיכריעו את המערכה.

ימשיכו צוררנו לטעון לניצחון מבין ההריסות, ואנחנו נמשיך לשפוך את זעמנו וכישלוננו על המחשב הנייד במרפסת הירוקה שלנו, מול המחלף המשוכלל שבנו לנו מול ביתנו ומרכז הקניות הססגוני שמולו. עם הנצח אכן לא מפחד מדרך ארוכה, וגם השכנים שלנו לא. רק שכל אחד מאיתנו מנצל את הזמן הזה אחרת. התנופה תנצח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק