מדוע מוכר "הארץ" תחמושת לאויבי ישראל
החומר היחיד שבו יכול "הארץ" להשיג עדיפות על פני אלה שבהם עליו להתחרות הוא חומר מפליל על ישראל
לדעתי, "הארץ" כבר מזמן לא עוסק ב"הצבת מראה" לנגד עינינו. לדעתי הוא עוסק במודע ובכוונה תחילה במכירת "מידע" מפליל על ישראל לאויביה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- מי המדינה העשירה בעולם מבחינת כוח קנייה?
- דיווח: החלה הפעולה הנרחבת נגד דאעש בעירק
"הארץ", כמו כל עיתונות הפרינט, מזהה איום – וגם הזדמנות – בדיגיטציה ובגלובליזציה. עיתונים לוקאליים צפויים כנראה להיכחד והארץ מנסה להתמודד עם האיום הזה במאמץ להיעשות גלובאלי. הדיגיטציה מאפשרת את זה.
אבל בטכנולוגיה אין די. כדי להתחרות בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט ובדומיהם "הארץ" חייב להביא לקוראיו גם תוכן ייחודי שבו יש לו יתרון. קוראי הוול סטריט ג'ורנאל למשל לא יפנו דווקא אל "הארץ" בתוּרם אחר ביקורת אופנה, ארכיטקטורה או מוסיקה. החומר היחיד שבו יכול "הארץ" להשיג עדיפות על פני אלה שבהם עליו להתחרות הוא חומר מפליל על ישראל. לסחורה הזו יש בעולם ביקוש עצום ו"הארץ" הוא כביכול המדווח האותנטי מן השטח. בשנים האחרונות "הארץ" עוסק בכך יותר ויותר.
טענת "הצבת המראה" מול עינינו היא היתממות זולה. לא צריך להיות מומחה גדול לניתוח טקסט כדי להבחין בכך שכתיבתם של מרבית בעלי הטורים הקבועים בעיתון פונה בעצם אל קורא חיצוני, לא ישראלי. מדיניות פרסום סלקטיבית מתרגמת לאנגלית רק מאמרים שיש בהם כתבי אישום קשים נגד ישראל. "הארץ" מעלים מן הקורא הזר (באנגלית) בשיטתיות מאמרים של כותבים חשובים, מן המחנה הליבראלי, המשיבים להאשמות הגסות של בעלי הטורים בעיתון (ישראל היא הסרבן בסכסוך עם הפלסטינים; ישראל מבצעת פשעי מלחמה; ישראל היא מממלכת רשע מפלצתית; ישראל אינה דמוקרטיה וכד').
אחרי שכשלו הערבים במאמציהם להכריע את ישראל באמצעים צבאיים קונבנציונאליים, ואחר כך באמצעות טרור, פנו אל לוחמה מסוג חדש – לוחמה תדמיתית-מדינית-משפטית-ורעיונית נגדנו. אספקת "מידע" מפליל נגד ישראל במצב כזה משולה לאספקת תחמושת צבאית לידי אויבים במערכה צבאית. "הארץ" מהלך בעצם קרוב מאד לסף שבו אפשר וצריך יהיה להאשימו בבגידה.
כדי להקדים
על הדרך, האסטרטגיה של העיתון מתאימה לצדקן הבית, הגדעון לוי, כמו כפפה ליד. הנ"ל דואג לפלסטינים בערך כמו שפסל דואג לגוש האבן שבפניו – הם המדיום שבאמצעותו הוא פועל בעולם. הנ"ל עוסק למעשה במיתוג עצמי. באמצעות כתיבה חד צדדית, אוטומטית, צפויה מראש, רפטטיבית, צדקנית, מתחסדת וקלה לקריאה – יש טובים (הפלסטינים) ויש רעים (הישראלים) – הוא עמל לנכס לעצמו את ייצוג העניין הפלסטיני ולהפוך עצמו ל"סמל המאבק".
הרווח הצפוי במקרה של הצלחה הוא עצום ולכן אין ללוי עכבות. הוא מכפיש, הוא מנאץ, הוא מבזה, הוא מאשים וגם מרשיע. וכך, "הארץ" וכותביו (טעות לחשוב שמדובר רק בגדעון לוי) משרתים – לא רק לשם שמיים – את אויביה של ישראל. איך קוראים לפעולה כזאת בשפה המשפטית?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם