סער צודק: צריך הורים בבית

הורים רבים מדי כלואים בשעות אחר הצהריים המאוחרות במשרדים ממוזגים, בשעה שהיו רוצים להיות עם ילדיהם. מדיניות אחרת יכולה לשנות זאת

ד''ר ארי גייגר | 18/9/2014 18:22 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
כשהייתי ילד אבא שלי היה חוזר מהעבודה בשתיים או שלוש בצהריים. לאף אחד זה לא היה נראה מוזר – לא לי ולא לחבריי. אמי, שהיתה מחכה עם ארוחת צהריים בבית, לא היתה שריד מוזאוני לעולם נכחד. היום, במבט לאחור, אני שואל את עצמי מה  עשו כל בני הדור הזה של הוריי בשעות אחר הצהריים הרבות הללו מחוץ לעבודה. מה שבטוח, כמות הזמן שהיתה להם איתנו – הילדים – קרובה הרבה יותר משלנו לזמן שעליו חשב האל כשהמציא את המבנה הזה של הורים וילדים.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הפרישה של גדעון סער היא הזדמנות טובה לעסוק בשאלה הזו, שמטרידה כל הזמן. מדברים הרבה על המשפחה החדשה שהולכת ונוצרת אל מול עינינו. בחסדי אירית רוזנבלום זכינו גם לעמותה בשם הזה שעניינה לממש את המאוויים המשפחתיים של כמה שיותר אנשים יצירתיים שמבקשים ליצוק למושג משפחה משמעויות חדשות. תמיד מסקרן אותי מה יש להם עכשיו בקנה ועם איזו יציאה הם יבואו בפעם הבאה (נישואי אח ואחות? זוגיות של אדם וכלב? שלישיה?). אבל עד שאנו מייגעים את מוחנו בשאלה מה ההגדרה של משפחה, למה שלא נחשוב כיצד צריכה משפחה להתנהל, או בשאלה הספציפית שעומדת כעת לפתחנו – האם אדם שאינו יודע את שמה של המורה של בנו או באיזו כיתה הוא לומד יכול באמת להיחשב אביו?

גם בלי לעשות סקר אני יודע שאני מעורר כאן את נהמת לבם של הורים רבים. לבי לבי עליהם והביקורת שלי לא מופנית כלפיהם. אכן, יש כאלה שמעדיפים שעה מול מסך עם שערי מניות עולים ויורדים או בפגישה עם לקוח על פני שעתיים של משחק עם צאצאיהם. אבל נראה לי שיש רבים מהם שכלואים בשעות אחר הצהריים המאוחרות במשרדים ממוזגים כשעיניהם מביטות בתמונות שעל שולחנם והם מייחלים לראות את פניהם בלייב ולהריח מקרוב את ריח גופם. מי שכולא אותם שם הם אותם מעסיקים שלא מוכנים לחשוב על עובד בפחות ממשרה מלאה פלוס 12 שעות נוספות פלוס זמינות סלולרית ודוא"לית 7/24. מעבידים שבשנת 2014, עם כל הפתרונות הטכנולוגיים והפתיחות לרעיונות משוגעים בכל תחום אחר (משפחה חדשה כבר אמרנו?) חסרים את הגמישות המחשבתית לאפשר עבודה מהבית בחלק מהזמן או לקבל עובדים מוכשרים בחלקיות משרה.

 
צילום: אמיר מאירי
גדעון סער בהודעת הפרישה צילום: אמיר מאירי


בסופו של דבר גם הם לא לגמרי אשמים. הנורמה שהתקבעה בעשורים האחרונים היא שהצלחה של אדם נמדדת לפני הכל בקריירה שהוא עושה, ושעל מנת להתקדם ולהצליח בקריירה עליו להיפרד ממשפחתו לכמה עשרות שנים. בגלל הנורמה הזאת אף אחד לא מאמין לסער שהוא באמת פרש בשביל המשפחה. לכולם ברור שזה קשור לחישובים פוליטיים, פחד מגילויים מביכים ועוד. הרשו לי לנחש שלו הוא היה פורש לטובת תפקיד מפוצץ בכסף, היו מאמינים לו יותר.

את הנורמה הזאת  חייבים לשנות ומהר. חייבים לפתוח את הראש לחשיבה חדשה. שמעתי על אחד מראשי הישיבה החשובים היום, שבנה מוסדות חינוך, הנהיג ציבור והגיע למעמד ולהשפעה משמעותית בחברה הישראלית, שבתשובה לשאלה מה הדבר המשמעותי ביותר שהוא עשה בחייו, ענה: הקמתי משפחה. כמה מוזר זה נשמע באווירה העכשווית. כמה פשוט ומובן לבני אנוש שלא עברו סדנת חינוך לחיי קריירה.

מדברים אצלנו
הרבה על הצורך לקדם נשים – להוציא אותן לעבודה (כמה נשים יושבות עדיין בבית?) לדאוג עבורן לאפליה מתקנת בתפקידי ניהול, לראות אותן מובילות בתחומים רבים. אכן, עלינו לאפשר לכל אחת שרוצה בכך להתקדם לאן שהיא רוצה, בהתאם לכישוריה. אני רוצה לדבר דווקא על נשים אחרות, אלה שחולמות על צהריים עם הילדים יותר מאשר על ניהול קבוצה בחברת היי טק. ולמרות שזה לא פוליטיקלי קורקט, אינני פוחד לכתוב זאת: גם היום החלום הזה הוא נחלתן של יותר נשים מאשר גברים. בפני נשים כאלה נעולים תחומים שלמים של עיסוק – היי-טק למשל. עריכת דין במגזר הפרטי.

ואל תגידו לי שזו הנורמה ואי אפשר להילחם בה או לשנותה. זה הכל שאלה של מודעות, מוטיבציה וחקיקה. אותה טכנולוגיה שמאפשרת למעסיקים לשעבד אותנו ולדרוש מאתנו זמינות גם ביושבנו על מיטת ילדינו בשעת ההשכבה או בתור לתיאטרון יכולה גם לשחרר אותנו מהצורך להפסיד מדי פעם את חוויית ההשכבה בגלל משימה דחופה או לוח זמנים מטורף שאמור להכניס עוד כמה שקלים לקופת החברה.

לו בריאות המשפחה היתה אחד מיעדי הממשלה, היא היתה יכולה לייצר קמפיינים לשינוי התודעה ולעודד באמצעים שונים העסקת עובדים בתנאים שפויים יותר מתנאי העבדות המקובלים אצלנו.

זה לא יהיה קל. ארגוני הנשים יצעקו והליברלים הפונדמנטליסטים יתנגדו בכל כוחם. אבל אם לא נתחיל ללכת בכיוון הזה נמשיך לקרוא בעיתונים על נערים מוזנחים רגשית, בודדים, מנוכרים ואלימים, שמפלטם הוא הסמארטפון והאלכוהול. אם לא נוריד קצת את הרגל מהגז במסלול המירוצים של הקריירה נתעורר בגיל הפרישה לגלות שהפסדנו את הילדות של ילדינו ובעצם את הילדים עצמם. אחרי התפקיד האחרון שנמלא – הם זה כל מה ש(לא) יישאר לנו. את הקשר איתם שאבד בשנים ארוכות של עבודה ללא גבולות, גם פנסיה שמנה לא תוכל להחזיר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

ד"ר ארי גייגר

צילום: פרטי

איש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן, לשעבר עיתונאי ב'מקור ראשון'

לכל הטורים של ד"ר ארי גייגר

עוד ב''דעות''

פייסבוק