בג"ץ צודק: ערכי הקהילה חיוניים לחוסן החברתי
יש לחברה הישראלית מאפיין מופלא התורם ליכולתה להכיל יותר מחברות אחרות. הכוונה היא לקהילתיות, והיא סותרת לעתים אינדיבידואליזם
היא הגיעה לישראל כחודש אחרי המלחמה בעזה עם ידע מצומצם המוכתב על ידי התקשורת האירופאית, זו המצנזרת כל נקודת מבט יהודית ישראלית על הסכסוך, לחלוטין לא מודעת לאופן בו השתנתה השקפת עולמנו נוכח חשיפת המנהרות. היא ציפתה לראות מדינה מסוכנת והרוסה ומצאה כאן מדינה מתפקדת ואפילו פורחת. מן הסתם גם ברמאללה ובבית זית לא תראה את הכאוס הפוקד את דונייצק או בגדד, דמשק או חלב. מה סוד התופעה הזו?
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחד מניירות העמדה של מכון ראות לחקר ותכנון החברה הישראלית, החוגג בימים אלו עשור לקיומו,מחדד את העובדה שהחוסן החברתי במדינת ישראל המשלב "באופן ייחודי בין כלכלת שוק ויוזמה פרטית לבין ערכים חברתיים של ערבות הדדית" שורשיו "במבנה של הקהילה היהודית שנוצר בגולה והמשכו עוד בימי העלייה הראשונה והשנייה. מבנה זה מהווה סיבה מרכזית ללכידות הפנימית, לשגשוג ולחוסן של היישוב היהודי בארץ ישראל."
התובנה המעניינת הזו מעניקה עומק להבנת החברה היהודית שהתפתחה כאן בישראל – זו שפיתחה סוגים יצירתיים של קהילתיות למן הקיבוץ, המושב והמושבה בזמנו ועד ליישובים הקהילתיים, המכינות הקדם צבאיות, הגרעינים התורניים והקהילות העירוניות הצצות בזמננו. אבל לא רק זאת: היא גם מסבירה את הסובלנות הבסיסית הקיימת בחברה הישראלית, למרות האתגרים העצומים הרגשיים והמוסריים העומדים לפתחה, לכיבוד הקהילתיות גם של קבוצות שנחשבו ל"לא ציוניות".
החברה הישראלית הציונית כיבדה ומכבדת את הכפר הערבי והשכונה הערבית האנטי ציונים על המבנים הקהילתיים שלהם, כמו גם את הקהילות החרדיות הא- ציוניות שנוסדו לאחר השואה כאן במדינת ישראל. זרמי החינוך השונים במדינה אף הם, הבטיחו כפי שחזה ברל כצנלסון (אותו הזכרתי לפני שבוע) בניית קהילתיות בדרך של השתייכות לזרמי חינוך שונים. בערים ובקרב ציבור חילוני, בית הספר ותנועת הנוער המסונפת לו הם סוג של קהילה.
המפקפקים בתופעת הסובלנות הבסיסית הקיימת בחברה הישראלית והמלעיזים על "גזענותה" אינם מוכנים להכיר בריסון הפנימי ובדו קיום המתקיים כאן יום יום בין יהודים וערבים למרות הסכסוך. אמריקנים אינם, לרוב, צריכים לעבוד באותה מחלקה בבית חולים עם מי שתומך באל קעידה ובהרס מגדלי התאומים. כאן בישראל עלינו להשלים עם מציאות מורכבת של מפגש ושיתוף פעולה יומיומיים עם אלו התומכים באויבים שלנו, בשל השתייכותם לעם אחר ולתרבות אחרת וראייתם את הקמת מדינת ישראל כחטא.
למרות פרצי הזעם
ואולם, לקהילתיות יש מחיר שמדינות המערב מסרבות לשלם, ומכאן ההתפוררות החברתית התוקפת אותן, שיש לראות בה תמרור אזהרה חמור. הרווח של סובלנות ופלורליזם נקנה במחיר צמצום הפלורליזם בקהילות עצמן. על מנת לקיים קהילה נדרשת אחידות מסוימת, ואחידות זו נקנית במחיר קיומם של כללים קשיחים המגדירים את ההשתייכות. מי שאינו מוכן לקבל על עצמו את כללי הקהילה מי שאינו מתאים לקהילה ייאלץ לנדוד ולמצוא לעצמו קהילה אחרת.
תובנה חשובה זו עומדת בבסיס שתי פסיקות בג"צ שאינן "תקינות פוליטיות," שהתקבלו בשבוע האחרון. האחת, מעניקה גב מוסרי לקהילות החרדיות בסוגיה של אי כפיית לימודי ליב"ה על ידי המדינה וכיבוד חירותם של הורים להעניק לילדיהם חינוך על פי השקפת עולמם. הפסיקה השנייה גיבתה את הישובים הקהילתיים בטענתם שהנהגת וועדות קבלה בכניסה ליישובים קטנים אינה גזענות, וכי ליישובים יש רשות להגביל את הכניסה אליהם על פי קריטריונים קהילתיים המשקפים מחויבות גלויה לאורח חיים מסויים. יש לראות בחיוב את החשיבה המשפטית מכבדת הקהילתיות העומדת ביסוד שתי פסיקות אלו, תוך שהיא מוצאת בשני המקרים את האיזונים בין פלורליזם רעיוני אמתי ובין התנהלות תקינה והוגנת של כל קהילה או זרם של קהילות. חשיבה משפטית מאוזנת כזו משקפת לעומקו את השילוב המרתק והמאתגר של מדינה יהודית ודמוקרטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם