נאום ההתפכחות: נתניהו הבין שאבו מאזן לא פרטנר
ראש הממשלה נתן גט כריתות לסיכויי המשא ומתן המקרטע עם המנהיג הפלסטיני והציג בעצרת האו"ם מסר חד וברור: חמאס לא שונה מדאעש והאפשרות שאיראן תשיג גרעין מסוכנת לא פחות מארגון הטרור הרצחני
עוד כותרות ב-nrg:
• שלושה לוחמים ב"צוק איתן" התאבדו
• תיעוד בלב הים: לוויתנים קטלנים תקפו כריש
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
התקשורת האמריקאית והבינלאומית מיהרה לצטט את המסר העיקרי שרצה נתניהו להעביר ולפיו ״איראן גרעינית מסוכנת יותר מדאעש״. נכון שעדיף היה לו המהלך הדיפלומטי-הסברתי הזה היה מתרחש בימי השיא של העצרת, כאשר עשרות ממנהיגי העולם גודשים את בנייני האו״ם ועשרות ניידות שידור פוקקות את השדרה הראשונה. אבל זה המחיר המוצדק של השמירה על המסורת היהודית.
נאום נתניהו באו"ם:
בפרובינציה הישראלית אוהבים לחטט בפצע הפלסטיני, אבל אין ספק שנתניהו עשה טוב כאשר התמקד באתגר האסלאם המיליטנטי. הפחד מדאעש ממלא כאן את הבניין מהקומה הראשונה עד האחרונה. על דוכן הנואמים לא היה מנהיג - מלאוס, מסוריה, מקירגיזסטן - שהחמיץ הזדמנות לצאת נגד טבחי המדינה האסלאמית. כך שראש המשלה רכב על הגל הנכון ורק הסיט אותו קלות, או לפחות ניסה להסיט, לעבר הסכנה הקשה באמת והיא איראן. כי דאעש אולי מאוד אכזרית, אבל הסכנה הנשקפת ממנה לעולם החופשי פחותה בהרבה מאשר הפצצה האיראנית. ואת האמת הזו מישהו צריך לומר בקול.
אז נתניהו אמר ועשרות ידידיו ביציע מחאו כפיים בהתלהבות. לפני שנתיים, כאשר נתניהו נאם מיד בצמוד לאבו מאזן, המורל הזה היה מוצדק. אז העולם והאולם מחאו כף לעבאס ותגובת הנגד הייתה מתבקשת. הפעם, באין יריב בזירה, היה משהו מביך בדביקות הזו. נתניהו נאם טוב. הכפיים לא הרשימו איש מלבד המוחאים עצמם.
הרציונל המניע את נאומי נתניהו באו״ם הוא דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. דווקא משום שכאן בבניין הזה עשה את צעדיו הראשונים בזירה המדינית, ידוע לו היטב עד כמה העולם לא רק צבוע אלא גם בור. הרבה מאוד נתונים בסיסיים, הידועים לכל אזרח בישראל, לא מוכרים בקהילה הבינלאומית.
למשל, הדמיון בין חמאס לדאעש. לנו ברור ההבדל בין אש״ף הלאומי אך החילוני, לבין חמאס הלאומי והאסלאמי. לדיפלומטים כאן, ממזכ״ל האו״ם ומטה, ההבדל הזה לא ממש משמעותי. חמאס הוא בפיהם ׳פלסטיניאן מיליטאנטס׳, לא ׳איסלאמיק מיליטאנטס׳. הם צריכים הרבה מאוד
גם הפרק הפלסטיני, היה לשם שינוי אופטימי. לא בגלל שמחר ייחתם הסכם עם ערביי יו״ש, אלא דווקא בגלל ההכרה, המאוחרת אמנם של ראש הממשלה, עם מי יש לנו עסק. את מחמוד עבאס היה צריך להגדיר מזמן כמכחיש שואה, שהרי כתב הפלסתר שלו על גורל יהודי אירופה רחוק מלהיות חדש. נתניהו משתף פעולה כבר חמש שנים עם הניסיונות האמריקאים להגיע להסכם עם אותו עבאס. לכן טוב שהיום, סוף סוף, נתן גט כריתות לרעיונות הנואלים הללו שמסכנים את ישראל קשות.
ההתפכחות הכואבת הזו אולי קשה אך מבשרת תפנית לכיוון הריאלי והנכון. כפי שאמר ראש הממשלה, שלום עם מדינות ערב נצרך ויתכן, אבל הוא חייב להישען על ניתוח ריאלי של מפת האינטרסים ולא על משאלות לב מסוכנות. אי האזכור של נכונותו למדינה פלסטינית מסמן, יש לקוות, גישה נכונה ובריאה לעניין הפלסטיני. לראשונה מאז נאום בר אילן, זוהי בשורה טובה.
בפרובינציה הישראלית אוהבים לחטט בפצע הפלסטיני, אבל אין ספק שנתניהו עשה טוב כאשר התמקד באתגר האסלאם המיליטנטי. הפחד מדאעש ממלא כאן את הבניין מהקומה הראשונה עד האחרונה. על דוכן הנואמים לא היה מנהיג - מלאוס, מהוותיקן, מסוריה, מקירגיסטן - שהחמיץ הזדמנות לצאת נגד טבחי המדינה האסלאמית. כך שראש המשלה רכב על הגל הנכון ורק הסיט אותו קלות, או לפחות ניסה להסיט, לעבר הסכנה הקשה באמת והיא איראן. כי דאעש אולי מאוד אכזרית, אבל הסכנה הנשקפת ממנה לעולם החופשי פחותה בהרבה מאשר הפצצה האיראנית. ואת האמת הזו מישהו צריך לומר בקול.
אז נתניהו אמר ועשרות ידידיו ביציע מחאו כפיים בהתלהבות. לפני שנתיים, כאשר נתניהו נאם מיד בצמוד לאבו מאזן, המורל הזה היה מוצדק. אז העולם והאולם מחאו כף לעבאס ותגובת הנגד הייתה מתבקשת. הפעם, באין יריב בזירה, היה משהו מביך בדביקות הזו. נתניהו נאם טוב. הכפיים לא הרשימו איש מלבד המוחאים עצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם