שעת הכרעה: הארץ או המדינה?
כשהמציאות זורמת אל המדינה הדו-לאומית, תומכי ההתישבות חייבים להשיב לשאלה לגבי עתידה של ישראל
השאלה הנוקבת הזו מחייבת מענה מיוחד דווקא מצד תומכי מפעל ההתיישבות ביו"ש, המפעל שמזה קרוב ליובל שנים פועל לסיפוחם דה-פקטו של שטחי יו"ש לשליטת מדינת ישראל, במטרה להופכם בסופו של דבר לחלק אינטגרלי וריבוני של המדינה. מזה שנים ארוכות נראה שהמפעל הזה מתנהל באופן סטיכי, מתוך ערך הדבקות בארץ-ישראל, אבל ללא הקשר מדיני ברור, ללא חזון ברור מה אמור להיות עתידם המדיני של אזורים אלה. זה מצב שבמדינה מתוקנת – שאמורה לגזור מדיניות שוטפת שלה מתכנית אסטרטגית, בוודאי כשמדובר בנושא כה מכריע – היה בלתי נסבל מהרגע הראשון, וככל שעובר הזמן הופך להיות הרה-אסון ממש.
מנהיגי ההתיישבות ביו"ש הדגישו מתחילת הדרך את תפישתם העצמית כממשיכי חזון ההתיישבות הציונית לדורותיה. מבחינות רבות, אכן היתה זו תחושה מוצדקת, בוודאי ברוח החלוצית והאידיאליזם הציוני המפעמת במפעל ההתיישבות הזה. אבל ההתיישבות הציונית תמיד ראתה את עצמה כמכשיר לקביעת גבולות המדינה, הן כשפעלה למען תכניות ההתיישבות והן כשהסתייגה מהן. כך, למשל, כשז'בוטינסקי חשב שאזור אצבע הגליל לא יוכל להיות חלק ממדינת ישראל הריבונית, הוא התנגד גם להשקעה בהתיישבות שהוקמה שם ותמך בפינוייה.
אם הנהגת ההתיישבות ביו"ש רואה גם את מפעלה כבעל תכלית מדינית, היא חייבת לציבור הישראלי תשובה מהו חזונה המדיני: האמנם סיפוח והחלת ריבונות על כלל אזורי יו"ש? ואם כן – מה החזון לגבי הציבור הערבי היושב באזורים הללו: גירוש? מדיניות אפרטהייד רשמית, שבה שני סוגי חוקים, ליהודים ולערבים? זכויות אזרח שוות? מעמד אזרחי בירדן (וכיצד תמומש האופציה הזו, בלי ששני הצדדים – הפלסטינים והירדנים – מסכימים לה)? ואולי נכונות לויתור על השליטה באזורים מסוימים, מבלי לוותר על עצם הזכות לשבת בהם?
כמה מאנשי הימין – כדוגמת אורי אליצור ז"ל, ונשיא המדינה רובי ריבלין ומשה ארנס - אמרו בגלוי שאינם נבהלים מחזון של החלת ריבונות, וזכויות אזרח שוות, לציבור הפלסטיני. אחרים, בראשם הרב מנחם פרומן ז"ל, דיברו בגלוי על נכונות לשבת בשטחי יו"ש גם שלא תחת ריבונות או שליטה ישראלית. בכל זאת נראה שרוב תומכי ההתיישבות ביו"ש מסתייגים, אם לא מתנגדים עמוקות, לשתי האופציות הללו. ואם אמנם כך, עדיין יש לתבוע מהציבור החשוב הזה שלא להסתפק בגינוי תכניות הפשרה למיניהן, אלא לתת תשובה לחברה הישראלית, וגם לקהילה הבינלאומית: מהו חזונו שלו לגבי עתידם המדיני של השטחים הללו?
לאמיתו של דבר, ככל שעובר
בעקבות מלחמת ששת הימים, הקים המשורר נתן אלתרמן את 'התנועה למען ארץ-ישראל השלמה" מתוך אמונה שהשאלה כבר לא קיימת, והמדינה והארץ היו לישות אחת. מציאות השנים שחלפו הוכיחה שלמרבה הצער, היתה זו תקוות שווא: חזון השליטה בכל ארץ-ישראל שבין הים לירדן טומן בחובו סכנה ממשית וקיומית למדינת הלאום היהודית.
נדרשת כאן הכרעה – כבדה, קשה, מהפכת קרביים, הרת גורל, אולי ברגע האחרון שבו היא עוד בכלל אפשרית: הארץ או המדינה? מה תשובתו של מחנה ההתיישבות ביו"ש לשאלה הזו? תהיה אשר תהיה, אי אפשר עוד לדחות את מתן התשובה. המציאות הבטחונית הקשה מצדיקה דחייה במימוש ההכרעה, אבל לא עיכוב של ההכרעה עצמה, ושל גיבוש כמה ממשמעויותיה המעשיות – למשל בשאלה האם מאמץ ההתיישבות אכן צריך לחול על כלל שטחי יו"ש, או רק על אותם חלקים שיש סיכוי שיוכלו להיכלל בריבונות ישראלית מבלי לסכן את עצם קיומה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם