פרופ' אומן לקולגות: הפוליטיקה השתלטה עליכם
מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מקדמת חוקרים לפי אידיאולוגיה. בכנס נגד גזענות קרא חתן פרס נובל: "בואו נתעסק במדע"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אף על פי כן, כמה מוזר, קומץ ערבים שוטט לו בתוך ההמון הלאומני החוגג בקניון ממילא בלי חשש ומורא. ראיתי ערבייה צעירה, עטופת ביגוד אסלאמי מסורתי, חוצה את הקניון לכל אורכו בשובה ונחת. עיניה לא הסגירו פחד, רק סקרנות צרכנית. בהר הבית, בכפר השילוח ובשועפאט השתוללו באותו שבוע פורעים ערבים, וסקלו יהודים ורכבות שנקלעו לטווח אבניהם, אבל בקניון ממילא שום יהודי לא התאנה לערבי כלשהו. לא אבן, לא בקת“ב, לא אגרוף, אפילו לא קללה.
שלוות הנפש של אותה צעירה ערבייה מגחיכה את הכנס הנ“ל. בכירי מדענינו ומנהיגינו התייצבו שם כדי להשמיע נאומים בנויים לתלפיות נגד תופעה שולית שבשולית, כאילו הייתה אֵם כל בעיותינו. רובם מתחו סימטריה מושלמת בין שנאת היהודים ברחוב הערבי לבין שנאת הערבים ברחוב היהודי, ובנשימה אחת קבעו כי השנאה היהודית מקוממת יותר, כי אנחנו הרוב פה. לנכבשים מותר לשנוא, לכובשים אסור.
מדוע הטרחתי עצמי לכנס? כי נלחשתי שההתעסקות הפתאומית של האקדמיה למדעים בנושא שנאת הזרים היא ניסיון לייצר לחץ מוסרי למען חקיקת חוקים נגד “פשעי שנאה“ ימניים. הייתי סקרן לדעת כיצד ינמקו בכירי מדענינו את העיסוק הלא מדעי הזה. לחילופין, חשבתי, אולי אזכה לדווח לקוראינו על מציאת הוכחה מתמטית לתזה שלפיה הימין היהודי הוא הסכנה האמיתית לשלום הציבור והאזור.
ובכן, לצערי עליי לבשר כאן שהאקדמיה למדעים לא הצליחה להציג הוכחה שכזו. פרופ‘ רות ארנון, נשיאת האקדמיה, ביוכימאית בכירה, הבהירה כבר בפתח הכנס כי תפקיד הגוף הנכבד שבראשו היא עומדת הוא “לדון בבעיות חברתיות“, לא רק בקידום הפעילות המדעית. גם נשיא המדינה רובי ריבלין חיווה דעתו שלעולם האקדמי בארץ “יש תפקיד מכריע בצמצום האלימות בחברה הישראלית“.
שר החינוך שי פירון הכריז על מערכה פדגוגית נרחבת למען “ביעור הגזענות“. אפילו הוא נתן להבין שעיקר הבעיה היא במערכת החינוך הדתי.
כל זה היה רק הקדמה לנאום מקיף של היסטוריון השואה פרופ‘ יהודה באואר על “תרומת האקדמיה למאבק בהסתה“. באואר, שביכה את “אובדן יסודות הנאורות בחברה היהודית“, הודה שגם השמאל אינו חף מאלימות מילולית, אך כיוון את רוב חִציו לימין. הוא קבע נחרצות כי מעולם לא נתקל בתופעה של אלימות פיזית משמאל כלפי ימין, הגדיר את הספר ‘תורת המלך‘ כ“ספר הסתה מזוויע“, והכריז כי “מטרתנו היא להקל על צעדים משפטיים ומדיניים שיוכלו לצמצם את היקפי ההסתה“.
אגב, בכנס שכותרתו הרשמית הייתה “משנאת הזר לקבלת האחר“ השתתפו 23 דוברים יהודים, כמעט כולם אשכנזים, ורק דוברת ערבית אחת. ביציע הקהל לא הבחנתי בערבי אחד לרפואה, אך אולי פספסתי מישהו. רוב המאזינים היו אנשים ונשים באים בימים, שהקשיבו בחרדה גדולה להרצאות על תהליכי הלאומנות של הנוער היהודי.
במושב המסכם כבר לא נותרו באולם מאזינים רבים, וחבל. הוא היה מרתק במיוחד. חבר האקדמיה הוותיק פרופ‘ ישראל אומן פתח אותו בהקראת כתב אישום נגד עצם העיסוק של אקדמיה למדעים בסוגיות שכאלו, נגד הנחות היסוד שלהן ונגד המילים המככבות בהן.
“לצערי“, הסתער אומן כבר במשפט הראשון, “אינני יכול להגיד שאני שמח להיות פה. להפך, אני מצטער; מצטער שאירוע זה מתקיים בחסות האקדמיה ובמשכנה. כאן אקדמיה למדעים, לא מועדון לתיקון העולם. חברי הנהלת האקדמיה יכולים להחזיק באיזה דעות אידיאולוגיות שנראות להם, אסור להם לערב דעות אלה עם פעילותם באקדמיה. בשנים האחרונות זו לא פעם ראשונה שעושים כך, ולא פעם שנייה. אנחנו מתקרבים לרגע שבו ייבחרו חברי הנהלת האקדמיה, ואף חברי האקדמיה עצמם, לא על סמך הישגיהם המדעיים אלא על סמך דעותיהם הפוליטיות והאידיאולוגיות“.
אומן סיפר שכאשר הוזמן להשתתף בכנס, דיברו איתו המארגנים על “הִתְרַבּוּת גילויי השנאה בתוכנו בזמן האחרון“. כשביקש דוגמאות, הובהר לו שהדגש יהיה על דיבורי שנאה ומעשי שנאה של יהודים בקיץ האחרון. לדבריו, בעקבות ההסבר הזה “נראָה לי לכתחילה שאין מקומי כאן היום“.
קולו נחנק: “אך אז אמרתי לעצמי, ‘ישראל, הגמרא אומרת שגם הבית הראשון וגם הבית השני נחרבו מפני שאלה שהייתה להם אפשרות למחות על הנעשה בירושלים, לא מיחו. הנה, בֶּני (הכוונה לפרופ‘ בנימין קדר, סגן נשיאת האקדמיה, ח“ס) נותן לך אפשרות למחות. שתיקתך עשויה רק לתרום לחורבן בית שלישי, רחמנא ליצלן‘. לכן, אחרי התלבטות קשה, קיבלתי את הזמנת בני. הנני, ואגיד את דבריי“.
והוא בהחלט אמר את דבריו, ועוד איך אמר: “כולנו נגד אלימות ושנאת האחר רק מפני שהוא אחר, אלא שהאלימות והדיבורים הקשים אינם עניין של שנאת הזר או האחר, ולא של גזענות. מדובר באויב, פשוטו כמשמעו. כן, גבירותיי ורבותיי, אויב. אפילו שמעון פרס אמר שעושים שלום עם אויבים, לא ידידים. יש בהחלט לחנך למניעת מעשי אלימות ודיבורי נאצה ושנאה, אך לא על ידי הכחשת המציאות... בשלושת החודשים יולי, אוגוסט וספטמבר, היו בירושלים בלבד 10,513 מקרים של יידויי אבנים ו־187 של בקבוקי תבערה. השיח של ‘שנאת הזר‘ מעלים את זה, כאילו שזה לא קיים“.
שרת המשפטים ציפי לבני, שדיברה בכנס שעות אחדות לפני אומן, ביקשה לקדם את החקיקה נגד פשעי שנאה. אומן מתנגד לכך בתוקף: “כל החמרה (חקיקתית) במצב הקיים תהווה פגיעה קשה בחופש הביטוי, שבלאו הכי צולע אצלנו, לפחות כאשר מדובר בהבעת דעות לאומיות יהודיות. גם בנוגע למעשים לא־חוקיים לאומניים, הכלים המשפטיים שעומדים לרשות השלטונות מספיקים בהחלט.
אין ספק שרצח הנער מוחמד אבו־ח‘דיר הוא פשע חמור ביותר, בהחלט ראוי לטיפול כמו זה שמקבלים רוצחים ערבים, אך הרבה מהמעשים האלה אינם בליגה זאת. מדובר בפנצ‘ור צמיגים, בכתובות נאצה, לפעמים בפגיעה ברכוש. אין לעבור עליהם לסדר היום, אך גם אין לאבד את העשתונות. על פנצ‘ור צמיג מלווה בכתובת ‘נקמה‘ אין להגיב על ידי מעצר עד תום ההליכים, שיכול להתבטא בהושבת נער בן 16 או 17 בכלא במשך שנה“.
אומן הזכיר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנוסח באופן שיאפשר לשופטים ללוש אותו לפי צורכיהם האידיאולוגיים ולהפלות בין מגזר למגזר ובין דעה לדעה. לבו אומר לו שגם חוק פשעי השנאה לא יוחל על פשעי שנאה מכל הסוגים, ושמטרתו האמיתית היא “לתת כלי בידי אנשי מערכת המשפט להילחם בלאומנות יהודית, לקדם את האג‘נדות האישיות שלהם. עם כל הצער, אני חושש שמערכת המשפט שלנו נגועה במשוא פנים, באיפה ואיפה. מה שנקרא אצלנו ‘צדק‘ פוזל חזק כלפי שמאל“.
בקול שקט, צמוד לנייר שמולו, מחה חתן פרס נובל לכלכלה על האפליה שבהגשת כתב אישום על הסתה לסרבנות נגד הרב שלום דב וולפא. מסיתי השמאל, התלונן, לא סופגים כתבי אישום דומים. מרצים בכירים, “ביניהם חברים בולטים באקדמיה שלנו“, חותמים על עצומות תמיכה בסרבני שמאל, ואין פוצה פה ומצפצף.
בלי לנקוב בשם המפורש, הוא הזכיר שחבר האקדמיה זאב שטרנהל המליץ פעם למחבלים להתרכז בפגיעה במתנחלים. אחר כך הרהיב עוז לטעון שהשמאל לא רק מסית ומסרב, הוא גם שונא יותר: “יש בתוכנו, כאן, שני מגזרים של ‘אחרים‘ שהחברה הישראלית הנאורה עוד לא למדה לקבל: החרדים והמתנחלים. מפאת חוסר זמן לא אתעכב על החרדים, אם כי היחס אליהם הוא לפעמים ממש מחפיר.
"אשר למתנחלים, נכון הוא שיש להרבה מהם חזון אחר, אידיאולוגיה אחרת, פוליטיקה אחרת, ערכים אחרים. האם זה מצדיק את השנאה שלה הם זוכים? לפני זמן מה, בהפגנה של השמאל בתל־אביב, הונף שלט עם הכתובת ‘לסרס מתנחלים‘ וציור של מספריים נוטפי דם. האם אי אפשר, בכבוד הדדי, להסכים שלא להסכים?“
אומן סיים: “קהל נכבד, גמרתי. אני ממש מצטער על שנאלצתי לומר את הדברים הקשים שאמרתי. זה חצי יובל שאני חבר באקדמיה. במשך כל השנים האלה לא יצאה מילה פוליטית או אידיאולוגית מפי בבניין זה. אך התבקשתי להגיד את דבריי כאן, וכן עשיתי, בחוסר רצון. שמענו כאן דברים מרתקים, וגם דברים קשים, מלאי שנאה. אחיי,
למרבה ההפתעה, נשמעו קצת מחיאות כפיים בסוף, אבל זה לא היה ממש הסוף. הנשיאה רות ארנון ביקשה את רשות הדיבור וטענה שהטיפול בפשעי שנאה כן נמצא בתחום סמכותה של האקדמיה הלאומית למדעים. אומן חלק עליה. הוא אמר שעיין היטב בחוק האקדמיה ולא מצא לכך זכר. “אני חושב שעברנו על החוק“, הכריז. זה היה רגע משעשע ומביך: האקדמיה מקדישה יומיים לדיון וולונטרי על ענייני חוק, ולפתע עולה חשד שהיא עצמה עברה בכך על החוק.
מי שהציל ברגע האחרון את כבוד האקדמיה היה פרופ‘ ידין דודאי ממכון ויצמן, שניצל את זכות הדיבור שלו במושב המסכם כדי לשאת, לשם שינוי, הרצאה מדעית טהורה על קבלת האחר – רובוטים דמויי אדם. כשנתכנס כאן, בעוד ארבעים שנה, התנבא דודאי, זאת תהיה הבעיה החברתית העיקרית שלנו. אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם