הגירה היא גם עונש, ירידה היא גלות
מעבר לדיוני המילקי והציונות, בעזיבת הארץ יש תמיד ממד כואב. דברים היוצאים מן הלב שנכתבים מארצות הברית, בעברית כואבת
אני מסכים עם אלה הטוענים שהגירה היא עניין אישי. ואכן, בעניין זה רק על עצמי לספר ידעתי. אין לי חילוקי דעות עם אלה המבקשים לבטל את אות הקלון מעל העוזבים את הארץ. כל שאני מרגיש חובה לעשות הוא לחלוק עם אחרים את התנסותי האישית. אנא אל תראו זאת כנסיון פתטי או רומנטי להצטדק, ובוודאי לא כצביעות או התחסדות חלילה; אלא כמאמץ כן להעיד על ההתנסות הפרטית שלי והמסקנות האישיות ממנה.
אינני טוען שאסור לעזוב את הארץ. אך אני טוען שיש לכך, במקרה שלי ודומני של רבים אחרים, מחיר כבד. אם אפשר אני ממליץ להישאר בארץ - כמו שאני ממליץ לאדם נשוי לא להתגרש ולשמור על משפחתו. כידוע, לא תמיד זה אפשרי. יתר על כן, אינני מציע לחיות בארץ ממניעים ערכיים או לאומיים ולא מתוך תביעה מוסרית, אלא מתוך כך שאנו בני האדם, והישראלים שביננו במיוחד, יצורים טריטוריאליים. אין כוונתי במובן של ארץ הקודש או של משמעות דתית או רוחנית, הגם שגם מזה יש מעט, אלא במשמעות של מה שקרוי באנגלית comfort zone ("אזור נוחות", בתרגום לא מושלם). אשר על כן, הגם שפעמים רבות החיים בארץ דורשים מאמץ לטוב ולרע, אנו זקוקים לדעתי לאוויר הארץ גם כשהוא מחניק וגם כשבא לנו לברוח.
קיימות סיבות ואפשר להסביר מדוע אדם עוזב מקום אחד ועוקר את ביתו למקום אחר. חלק מההסברים הם פסיכולוגיים, אחרים נסיבתיים. במקרה שלי, לא הייתה זו החלטה אלא - כמו אצל רבים – יציאה לפרק זמן מצומצם שהתגלגלה לשנים ולחיים.
לחיות במלון
עזבתי את הארץ לשנת לימוד בפרייבורג שבגרמניה בשנת 1987. ההחלטה לחיות, ולו לשנה בלבד, בגרמניה היתה קשה לי מאוד, ולאחר כמחצית שנה כבר הרגשתי צורך עז לחזור. אני זוכר כיצד מיד כשנחתתי בארץ נאלצתי להתחבא בשירותים של נמל התעופה ולבכות כמו תינוק.
דף הפייסבוק שמעודד ירידה לברלין
צילום מסך
ואכן, ניתן לומר שלדורי, וכאן אני מעז להכליל, עזיבת הארץ הייתה בגדר ירידה ואכן הרגשנו לא טוב עם ההישארות בחו"ל שנה אחר שנה. רובנו, ושוב סליחה על הכללה, האמנו או רצינו להאמין שהדבר הוא גם זמני וגם כפוי עלינו, ושאנו נשארנו נאמנים לישראליות שלנו. יתרה מזו, הבדלנו בין הגירה פיזית לבין נטישה רוחנית. אמנם אני חי בגולה, טענתי, אבל אני ממשיך להיות ישראלי, לחשוב בעברית, לחלום בעברית ומישור המשמעות שלי ממשיך להיות המציאות הישראלית.
עם זאת, והדברים עשויים - ובצדק - להישמע כרציונליזציה של כישלון, החיים חזקים ממך, וכמו אודיסאוס, נשלחתי למסע ארוך הרחק מן הבית. עובדה שאין לחמוק ממנה היא שלמעט שנה אחת בירושלים, אני חי החל מ-1990 בארצות הברית. וזה הרי מה שחשוב, שכן כפי שאני מודע יותר ויותר עם השנים, באמת חיים רק פעם אחת. רק פעם אחת אדם חווה את שנות הארבעים לחייו, ורק פעם אחת את שנות החמישים... ואני יודע שלעד תישאר על כנה העובדה ששנים אלו בחיי לא חוויתי בישראל ולא חלקתי עם שכניי, חבריי ושאר עמך ישראל.
חשוב לזכור לא רק את מה שאתה מקבל בחו"ל - אלא גם את מה שאתה מפסיד כשאינך חיי בארץ. יתרה מזו, באשר למה שאתה מקבל ניתן לומר שתמצית ההתנסות, ושוב צריך להדגיש שזאת התנסותי האישית, היא שבחוץ לארץ חיים בבית מלון. הוא אמנם לפעמים דומה למלון חמישה כוכבים, אבל אף פעם הוא לא בית ולא יכול להיות בית. כיף לבלות במלון, אבל זה אחרת כשחיים בו. הגם שפעמים זהו כלוב של זהב - אנחנו כמו כל בעלי החיים: הכלוב איננו ביתנו.
אכן, החיים בגולה לישראלי אינם יכולים להיות אלא חיים חלקיים בלבד. מבחינה חברתית אני חוזר ואומר על החיים בגולה: "הרחקת ממני אוהב ורע." אמנם אם יש משפחה גדולה מסביב והרבה חברים ישראלים אפשר ליצור ישראל בזעיר אנפין ב"קרית מלאכי" שבקליפורניה, לדבר עברית ולשתף את האחר בשירים הישראליים, בהתנסויות בצבא או במקום כזה ואחר בישראל, אבל בסופו של היום חוזרים לישון במלון האורחים המנוכר.
זאת ועוד, תמיד חזרתי ואמרתי שאינני מעורב רגשית במה שקורה מסביבי, בעוד שכשאני מגיע לארץ כל שטות שנהג מונית פולט או כל מעשה עוול קטן גורם לדמי לרתוח. וגם להיפך: רק כאן אני מסוגל לחוש באופן בלתי אמצעי את אותה התעלות נפש שהופעה של בועז שרעבי או שלמה ארצי גורמים לי.
לא לוותר על הזכות
המסקנה מכך יכולה להיות כזאת
עם זאת ובסיכום, אני אישית שב וממליץ לנכדיי ולכל מי שיכול לחיות בארץ, לא לוותר על זכות זו ולהמשיך לחיות את חייו כישראלי בישראל. מדובר כאן לא רק בסוגיית המשמעות לחיים ולא רק בסדר העדיפויות הנובע מן השאלה 'מה חשוב,' אלא בחשבון אחרון גם בשמחת החיים הבסיסית שלנו.
עד כאן במישור האמוציונלי. באשר למישור הרציונאלי - אני מבקש לגעת בו בשתי הארות. האחת היא ההבחנה בין עזיבה מתוך אילוץ או אפילו מתוך שיקול דעת כזה או אחר, ובין עזיבה מתריסה של שבירת הכלים. שנית, האדם אינו גדל בריק. הישראלי שהיום טוען כי הוא בעל יכולויות והשכלה ותובע מתוך כך יותר, קיבל זאת ממדינת ישראל. היינו, החינוך, הן מבחינת השכלה פורמלית והן מבחינת מה שהוא או היא התגבשו והתאפשרו על ידי החברה הישראלית, ובכלל זה גם אותן שאיפה למימוש עצמי, גם אותה מקוריות ועצמאות מחשבתית - וגם אותה מרדנות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם