סוד ההצלחה של יהודה גליק: צדק אוניברסלי
זכותם של יהודים להתפלל על הר הבית לא יכולה ליפול מזכותם של מוסלמים לעשות זאת. הוא מעולם לא העלה תביעה, וכנראה לא רק מסיבות פרגמטיות, לסלק את המוסלמים מהר הבית. לכן הוא יעיל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
למדתי להוקיר ולאהוב את המסירות, הכנות, החסד - ולא מיותר לומר שגם את חוש ההומור הנהדר - של האיש היקר הזה, שכמו שערו הג'ינג'י כולו אש להבה למשימות שהוא נרתם להן.
יהודה גליק בכנס הר הבית
מרים צחי
גליק הוא הפעיל המוצלח ביותר, וכמדומני גם המצליח ביותר, של 'נאמני הר הבית'. הוא מוצלח משום שהוא מקפיד להשתמש בטיעון של צדק אוניברסלי שקשה לעמוד מולו: זכותם של יהודים להתפלל על הר הבית לא יכולה ליפול מזכותם של מוסלמים לעשות זאת. הוא מעולם לא העלה תביעה - וכנראה לא רק מסיבות פרגמטיות - לסלק את המוסלמים מהר הבית. לכן הוא כל כך יעיל, וגם אם טרם הצליח במאבקו אין ספק שהצליח לקדם אותו יותר מכל פעיל אחר.
המאבק למען זכותם של יהודים להתפלל בהר הבית צודק, ואף יש לו סיכוי. לא רק שהמאבק לסילוק המוסלמים מההר אינו צודק אלא שהוא אף משיחי, מסוכן ואין לו שום סיכוי – אלא בנסיבות של אסון, שצריך לקוות שאיש לא מייחל להן.
זוהי כל התורה הציונית על רגל אחת, הרבה מעבר לסוגיית התפילה בהר הבית. הציונות הצליחה כשהיא העלתה את טיעוניה על בסיס אוניברסלי: זכותם של היהודים לבית לאומי ריבוני, שאינה נופלת מזו של עמים אחרים, ואף דחופה וחיונית יותר מזו של רובם.
צפו ביהודה גליק מתפלל עם מוסלמים בהר הבית:
גם היום ניתן לבסס את העמדה הציונית העקרונית, ואפילו חלק מעמדות הימין לגבי יהודה ושומרון, על טיעונים אוניברסליים הוגנים: הסימנים הברורים המעידים שכוונת הפלסטינים אינה לפשרה אלא ל'תוכנית השלבים'; המצב הרועד ממילא של כל המזרח התיכון, שבו כל תפיסת מדינות הלאום הולכת ומתערערת, והסירוב הפלסטיני לאפשר נוכחות ישראלית בטוחה של ההתיישבות היהודית שהוקמה במשך השנים ביהודה ושומרון.
אלו טיעונים שיכולים להתקבל על דעתו של האדם הסביר בעולם – זה שאינו שונא ישראל או אוהד אותה מלכתחילה. אבל כדי שיהיה להם סיכוי, הם צריכים להיאמר בהקשר מעורר כנות: במקביל לשמירה על הצדק היהודי, המדיניות הישראלית תפעל להבטיח באופן מרבי גם את זכויות הפלסטינים: הקדימות היא לזכויות האדם שלהם, אך גם למרב של זכויות אזרח - לפחות כל עוד הן לא מסכנות את עצם הקיום הישראלי.
העמדה הישראלית הייתה צריכה להיות מנוסחת באופן העקרוני הבא: נאפשר לפלסטינים כל זכות אנושית וגם מעמד פוליטי, כל עוד אלה לא יסכנו את האינטרסים הקיומיים של ישראל ואת חייהם של היהודים החיים ביהודה ושומרון. מובן שדיבורים בלבד לא מספיקים, וכי ישראל הייתה צריכה לפעול ביוזמתה - ולא רק כאנוסה בלחצים חיצוניים - למימוש העיקרון הזה.
בפועל, מתוך עמדה פטליסטית שלפיה רוב העולם ממילא לא יקשיב לשום טיעון שלנו, הולכת האווירה בישראל ונשלטת על ידי טיעונים שאין להם דבר עם צדק אוניברסלי אלא עם תביעת עליונות יהודית: רק ליהודים יש זכות בארץ ישראל, רק ליהודים יש זכות בהר הבית. זו עמדה שבהכרח תגרום לכך שגם אחרוני ידידינו ינטשו אותנו, ורק יהודים ונוצרים קנאים ימשיכו לתמוך בישראל.
כדאי לזכור: היה פעם נשיא להסתדרות הציונית, חיים ויצמן שמו, שדיבר על כך שבארץ ישראל יש התנגשות טרגית בין שני סוגי צדק - היהודי והערבי. העמדה הזו נשמעה כבר אז תבוסתנית בעיני חוגי הימין, אבל מבחינה מדינית, לצד המעשה ההתיישבותי והצבאי, היא זו שהביאה ליהודים את המדינה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם