לקראת העצרת הבאה
בשנת העשרים לרצח חשוב לקיים בכיכר רבין רק עצרת אחת לזכרו, והפעם בהשתתפות ראש הממשלה - אפילו אם יהיה זה עדיין בנימין נתניהו
פרס בעצרת במלאת 19 שנים לרצח רבין
צילום: אמיר מאירי
עוד כותרות ב-nrg:
- פרס בעצרת לזכר רבין: "מי שנואש מהשלום הוא ההזוי"
- ממשיך דרכו של רבין מתווכח בעיקר עם השמאל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מי שזכרו של יצחק רבין באמת יקר לו, בוודאי משתומם על קיומן של עצרות תאומות: ראוי היה לבטל, ואפילו לא להרהר ברעיון הנואל של קיום שתיים בכיכר. קיומן של השתיים אינו מעצים זיכרון, אולי רק מקטין אותו. הדוברים בעצרות מדברים פוליטיקה ואין בכך כל פסול, אבל עליהם להבין כי בעצרות השבוע ובאלו שהתקיימו בשנים שחלפו התקשו ומתקשים להשתתף אנשי ימין.
באחת העצרות הקודמות התקבל בכיכר נתן שרנסקי, אז עדיין בכהונת שר, בקריאות בוז. לא אחת עדיין מואשם שם כל מחנה הימין, ובכללו כמובן הציונות הדתית-לאומית, כי יש לו חלק ברצח הנורא.
דוברים מרכזיים בעצרות הזיכרון לרבין רומזים או אף אומרים במפורש כי רק ממשלות הימין אשמות במבוי המדיני הסתום, תוך כדי זיכויו המוחלט של הצד הפלשתיני. אבל די להציץ באתר 'מבט לתקשורת הפלשתינית', ולו רק להאזין לנאומי אבו-מאזן ("ישראל מבצעת ג'נוסייד"), כדי להגיע למסקנה שהרשות הפלשתינית מנחילה לדור הזה ולדורות הבאים של הציבור הפלשתיני את השנאה התהומית לישראל.
לטעמי, לא היעדר השלום הנכסף אמור להיות במוקד דברי הנואמים בעצרות הזיכרון - הרי הכמיהה לשלום משותפת לכל המחנות הפוליטיים, אמנם תוך שרטוט נתיבים ותנאים שונים כדי להשיגו. במוקד האירועים לזכר הרצח צריכה להישמע צפירת אזעקה לשלום הדמוקרטיה.
הביטויים הנוראים, הקללות ואיחולי המוות שהוטחו בנשיא ראובן (רובי) ריבלין, כפי שהוא עצמו חשף אותם בנאומו בפתח מושב החורף של הכנסת, הם סוג של צפירת אזעקה בפני עצמה. אפשר להעריך כי בדבריו בעצרת מחר ידבר הנשיא על חשיבות הסובלנות ועל קיום לא מוקצן של חיים פוליטיים, תוך חילוקי דעות.
על כן, כדי להפגין כי
המתכונת המשונה של המשטר כאן לא מאפשרת לחזות בבטחה שליחו של איזה מחנה פוליטי יכהן בשנה הבאה כראש הממשלה או כמנהיג האופוזיציה. אבל בשנה הבאה ראוי שראש הממשלה – בנימין נתניהו או כל מי שיבוא במקומו, ממחנה זה או אחר – ימנה על הדוברים בכיכר. שם, בדיבור ישיר לבאי העצרת, ללא המחיצות הנהוגות בישיבת הזיכרון השנתי במשכן הכנסת או בהר הרצל, עליו להשמיע את המסר הדמוקרטי, ולעמוד במידת הצורך מול פרצים של קריאות גנאי וגידופים מפי חלק מן המתכנסים למרגלות הבימה.
עשרים שנה אחרי הרצח, צריך להביא פיוס. רק טובה תצמח מכך לכלל, לאיתנות הדמוקרטיה ולבריאותה. זאת, כדי ששולי החברה, אלה שבסתר לבם אולי עדיין מצדיקים את מעשהו של יגאל עמיר, ייוותרו לעד בשוליים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם