ראשי » חדשות » דעות

חשיבות הפירוז בסיני

חובה עלינו לשמור על אחד התנאים שעליהם התעקש בגין בהסכם השלום לאחר מיגור הטרור בחצי האי המצרי

החייל הישראלי האחרון עזב את סיני במרץ 1982, וחצי האי הוחזר לריבונות מצרית. אנואר סאדאת, נשיא מצרים שבחתימתו על הסכם השלום עם ישראל ביקש בראש ובראשונה להחזיר את סיני לאומה המצרית, כבר לא היה בחיים בשביל לראות את צהלות החוגגים במצרים. השלטון הישראלי בן 15 השנים על חצי האי, שהיה לאות קין על שלטון הקצינים והיווה תזכורת להשפלה של מלחמת ששת הימים, בא לסיומו.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- המצרים רוצים לשנות את הסכם השלום עם ישראל
- מומחה: ארגוני ג'יהאד סורים חודרים למצרים
 
כל הניסיונות הקודמים להשיב את סיני, שגבו מחיר כבד בחיי אדם מהצבא המצרי והישראלי כאחד - אם במלחמת ההתשה שאותה יזם נאצר ואם במלחמת יום הכיפורים שאותה תכנן סאדאת - לא הצליחו להחזיר את שטח סיני לריבונות המצרית. ההבנה כי באמצעים צבאיים לא יוכל הצבא המצרי להחזיר לידיו את הריבונות על השטחים שאיבד הובילה את סאדאת להיענות לאיתותי השלום מצד מנחם בגין ולפתיחת תהליך השלום.

סאדאת ציפה כי תמורת הסכמתו לחתום על שלום עם ישראל יוכל להשיב את גלגל ההיסטוריה ולהחזיר את שליטת מצרים לחצי האי. בגין לעומת זאת הבהיר למצרים כבר בתחילת התהליך כי לאחר שישראל הותקפה כמה פעמים מסיני אין בכוונתו להחזיר את מרחביה ללא פירוזם מכוח צבאי שעשוי לאיים על צה"ל.

למרות הלחצים האמריקניים והמצריים סירב בגין לכל פשרה בעניין הפירוז. ראש הממשלה הצהיר בתוקף בפני הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר כי לא יעמיד את ישראל במצב שבו יום אחד שוב תיאלץ להתמודד עם מתקפת פתע מדרום. סאדאת אמנם סירב בתחילה לדרישות ישראל בשל הפגיעה בריבונות המצרית הטמונה בהגבלה על הכוחות המצריים בסיני לכוחות שיטור בעלי נשק קל בלבד, אך נאלץ להתפשר לאור הנוקשות הישראלית בנושא.

מאז שמרה ישראל באדיקות על פירוז סיני: חוסני מובארכ, שביקש לחזק את כוח השיטור המצרי בסיני ביחידות צבא בשביל להילחם בכנופיות האסלאמיות המאיימות על הסדר באזור, נתקל באישור חלקי ומוגבל להצבת כוחות צבא שאינם מהווים איום על ישראל. הנשיא מוחמד מורסי ניסה עם עלייתו לשלטון להפר את מגבלות הפירוז אך נתקל באזהרה חמורה, שהועברה באמצעות ארה"ב, שלפיה ישראל לא תסכים לכל פגיעה בפירוז סיני וחזר בו מכוונתו.

אלא שדווקא הנשיא המצרי הנוכחי, עבד-אלפתאח א-סיסי, שהחל את הקריירה הצבאית שלו כשהחלו המגעים לשלום בין ישראל ומצרים, הוא זה שהצליח במקום בו נכשלו גמאל נאצר, סאדאת, מובראכ ומורסי.

סיסי קיבל לראשונה

את אישורה של ישראל להכניס לסיני כוחות צבא גדולים, הכוללים יחידות חי"ר שונות, מטוסי קרב ומשוריינים, וזאת במטרה להילחם במחבלי חמאס וארגוני טרור מוסלמיים נוספים. בכך ישראל הסכימה להפר את אחד הסעיפים המהותיים והמרכזיים בהסכם השלום עם מצרים, שהשנה מלאו 35 שנה לחתימתו. במצב הקיים לא הייתה לישראל כל ברירה מבחינה טקטית אלא להיענות לבקשה, כדי להביס את חמאס. אל מול לוחמי האסלאם הקיצוני, המצוידים בנשק איראני חדיש ובעלי יכולות מבצעיות גבוהות ונחישות קיצונית, סומך סיסי על עליונות מספרית מוחצת וריכוז כוח אש של שריון ואוויר הגדול בהרבה מזה של אויביו.

המצב הכלכלי והחברתי הרעוע במצרים מהווה אתגר רציני ליציבות משטרו של סיסי, ואין לדעת עד מתי יהיה בשלטון ומהי החלופה לו. לכן, למרות ההסכמה הנוכחית לתגבור הכוחות המצריים, על ישראל להתעקש ולדרוש ערבויות שלפיהן לאחר חיסול תשתיות הטרור תחזור הנוכחות המצרית למינימום הנדרש לקיום הביטחון באזור. ישראל חייבת לקבל ביטחונות הן ממצרים והן מארה"ב, החתומה אף היא על ההסכם, כי פריסת הצבא המצרית לא תהפוך לנוכחות של קבע וכי לישראל תישמר הזכות לדרוש את נסיגת הכוחות במידה ותרגיש כי הדבר מאיים על ביטחונה.
ללא דרישות אלו, עשויה ההחלטה הטקטית הנוכחית להפוך לסכנה אסטרטגית לביטחוננו בעתיד.

משה פוקסמן שעל הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומשנה לראש מרכז בגין
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

טור אורח

nrg מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח