בימין תופסים טרמפ על הירי בגליק ומובילים לאינתיפאדה
צריך לגנות בכל פה את ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק ולברך על חיסול המחבל. התעקשות פוליטיקאים מהימין לעלות להר הבית גורמת לתסיסה שרק מחללת את קדושת המקום. מזל שהציבור עדיין יותר שפוי מהמנהיגים שלו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גליק עומד שם, בידיו תמונה גדולה של המבנה המרשים של בית המקדש המיועד לקום ומאחוריו כיפת הסלע במלוא הדרה. לא צריך להיות אדריכל, פעיל ימין שפוי איש שמאל הזוי או מתפלל פלסטיני מן השורה כדי להבין שבית המקדש של גליק יחליף את המסגד.
תמונה שווה אלף מילים, ומול תמונות כאלה לא יעזרו אלפי הסברים. היהודים שוחרי ההר משוכנעים שהפלסטינים מסלקים אותם משם ומוחקים כל זכר היסטורי של בית המקדש. זה נכון. ראינו את עבודות השיפוצים שביצע הווקף שהיו למעשה הרס העתיקות היקרים על ההר.
הפלסטינים משוכנעים כי היהודים באים להחריב את המסגדים עד היסוד ולהקים במקומם את בית המקדש השלישי. עם תחושות אי אפשר להתווכח. התמונות שנושאים גליק וחבריו הופכות את החשש הזה למוחשי. העליות התכופות של היהודים להר, מחד, וכל עבודה או תכנון הנדסי במקום מאידך רק תורמים לזעם הכללי, בשני הצדדים.
הבעיה היא המהפך שחל כאן בזמן האחרון. עד היום הקבוצות שעלו להר הבית היו קטנות, שוליות ותמיד נלווה להן נופך הזוי. האיסור הגורף של רבנים חשובים מנע עלייה המונית להר הבית ודחק אותן לשוליים. מדי כמה חודשים, בעיקר לפני חגי סוכות, פסח ושבועות נלוויתי לאנשים האלמונים הללו שהגיעו מכל הארץ עם שופרות, זרי פרחים, בגדי כוהנים ולפעמים גם גדי קטן לעולה. הם התרכזו ליד שער הכניסה לכותל, אחרי שנאסר עליהם לעלות להר ולערוך שם טקסי פולחן. אחרי שעה הם התפזרו לבתיהם, כדי לחזור שוב על הטקס חסר התוחלת.
לאורך שנים הסטטוס קוו נשמר. הישראלים והפלסטינים החליטו באופן לא מודע שעל הר הבית לא שוברים לגמרי את הכלים. ההיסטוריה הוכיחה לכולם שמדובר במקום נורא, הרה אסון. אפשר לחיות על גבול המתח, אבל לא יותר מזה. ישראל העלימה עין מההשתלטות הבוטה של הווקף על ההר והסתפקה בריבונות על הסביבה.
כוחות הביטחון מנעו גם את רוב ניסיונות הפרובוקציה והאלימות של יהודים סביב ההר, ודאגו שיהודים יעלו על ההר בשעות מסוימות, לא נוחות במיוחד. הסידור הזה לא היה צודק, והעניק לפלסטינים יתרון נוכחות ברור - אבל היה חכם. הסידור הזה שמר איכשהו שמר על השקט ולא סיבך אותנו עם מיליארד מוסלמים.
היום הר הבית הפך, שלא בטובתנו, לנושא מרכזי על סדר היום של הממשלה הזו. יהודה גליק וחבריו גררו את כולנו לשם בנחישות ובהתמדה שרק פנאטים דתיים יודעים לייצר. צריך לגנות בכל פה את ניסיון ההתנקשות בגליק, איש וידיד יקר, ולברך על חיסול המחבל שירה בו, אבל חייבים לראות את התמונה הכללית. על ההתנקשות הנפשעת הזו תופסים טרמפ פוליטיקאים מהימין שעולים להר וגורמים למהומות שרק מחללות את קדושת המקום.
הם גם מקדמים אינתיפאדה בכל רחבי הארץ, שאותה מלבים גורמי אסלאם קיצוני ומטלטלים את היחסים עם ירדן ומדינות אחרות. איך קרא להם אביגדור ליברמן? מטומטמים? מי אנחנו שנערער על שר החוץ.
במצב שנוצר הר הבית מהווה כוח משיכה אלים. ראשי ממשלה לדורותיהם למדו היטב את כוחו המיסטי המסוכן ולא כולם הפיקו לקחים. בנימין נתניהו הבין את זה בדרך הקשה אחרי מהומות המנהרה ומבין את זה היום. אהוד ברק הבין מה זה הר הבית אחרי שאריאל שרון חצה את שער המוגרבים, עלה על ההר ועודד את אינתיפאדת אל אקצה (שהביאה את שרון לשלטון, כדי שיטפל באלימות שגאתה בעקבות הפרובוקציה).
גם מנחם בגין הבין את זה. לכן הוא לא עלה מעולם על הר הבית, למרות שהאמין, כמו כולנו, למי הוא שייך ולמי הוא חשוב באמת. ברגע זה נתניהו מבין שוב איזה אסונות עלולים להמיט עליו הפוליטיקאים שמגיעים להר הבית כדי לעורר מהומות ולקבל קולות בפריימריס. הרעיון למנוע מהם כניסה להר הוא מצוין, לפחות בימים אלה. אולי כך גם יימנע מהם עונש כרת, שאותו מחייבת ההלכה על כל מי שעולה למקום המקדש החרב.
ברגע זה אפשר עדיין לעצור את הבעירה. האינתיפאדה זוחלת. יש לה הרבה סיבות להתגבר, לאומיות, חברתיות, כלכליות ומיידיות (כמו רצח הנער אבו חדיר) אבל הר הבית עוטף את כולן בקלף דתי מסוכן. למזלנו אנחנו עוד לא בימי הפיגועים שהיו כאן אחרי הסכמי אוסלו ולא בימי האינתיפאדה השנייה. המהומות הגיעו לקו התפר בירושלים וחיי תושבי השכונות היהודיות על הקו בלתי נסבלים, אבל ירושלים עדיין לא קורסת.
בימי הפיגועים הקשים לא יצאנו מהבית ולא נסענו באוטובוסים. עשרות ההרוגים במדרחוב, במסעדות ובבתי הקפה הטיל אווירת דיכאון כבדה. ענן שחור של זעם ואבל ירד אז על העיר.
זה עדיין לא המצב. החיים בירושלים עדיין מתנהלים כסדרם. אין היסטריה ביטחונית כמו פעם, למרות הבטונדות. ביום שישי האחרון שוק מחנה יהודה, הברומטר העירוני, היה מפוצץ בקונים, תיירים ומבלים. החבר'ה דיברו על הניצחון של הפועל ירושלים ב-30 הפרש על מכבי תל אביב ולא על הר הבית. רוב הציבור, מתברר, עדיין יותר שפוי מהמנהיגים שלו שנגררים אחרי מיעוט דתי, שמנסה לקרב את קץ הגאולה בדרך עצמאית משונה.
ועם כל זאת, המצב הכללי משדר חוסר יציבות. הכל מתערער ברמה כזו או אחרת, וכך גם הממשלה. זו מהומה על מהומה. איש לא רוצה ללכת לבחירות אחרי 22 חודש, אבל כאשר הרעש מתגבר והאלימות מתפרצת גם היצרים הפוליטיים מתלהטים וכל אחד מנסה לתפוס צד כדי לדאוג לעצמו ולעתידו. דבר גורר דבר.
החטיפה של שלושת הנערים הביאה לצוק איתן שגרם לרצח אבו חדיר שהחל את האינתיפאדה השלישית בתחנות הרכבת. כאשר מניחים בטונדות על הרציף יוצא השר נפתלי בנט נגד ראש הממשלה, וקובע שאין לו זכות קיום.
וכך ליברמן מכנה את חברי הכנסת מהליכוד והבית היהודי שעולים להר מטומטמים; ולבני מתחברת אל לפיד כדי ששניהם ביחד לא ייצאו מהממשלה; ועמיר פרץ מהמפלגה של לבני טוען כי נתניהו מלבה את הרוחות ולא מרגיע אותן ואחר כך פורש מהממשלה וכך רוכש לו כרטיס כניסה למפלגת העבודה.
נתניהו מוסיף כמובן את האווילות הפוליטית שלו,
נתניהו יעביר את התקציב הזה בשבועות הקרובים. אחרי כן נתחיל את הספירה לאחור לקראת הבחירות שיתקיימו כאן בתוך שנה. ככל שיתגברו המהומות במדינה וברשות הפלשתינית, כבר למדנו, כך תתגבר המריבה הפנימית והפוליטיקאים יטיחו האשמות זה בזה כדי לגרוף קולות בקלפי. אם נפעל לשקט ונשיג אותו נזכה לפחות ביתרון אחד- הבחירות יהיו על הנושאים החברתיים, הזכות לחיות בכבוד בארץ הזו, כמו בכל מקום נורמלי. הלוואי שנגיע לזה. לא בטוח שנצליח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם