בין עיתון הארץ לרב הראשי
יש קו משותף לדרך שבה עיתון הארץ משמיט אחריות מההתססה הפלשתינית, ולדרך שבה מבקר הרב הראשי יצחק יוסף את העלייה להר הבית – החרדה שלהם גוברת על כל שיקול הלכתי ומוסרי
דברי המלכה הלבנה המצוטטים לעיל יכולים להאיר את היחס של כמה אנשי שמאל לזכות התפילה בהר הבית, כמו לעניינים רבים אחרים שעלולים להרגיז את הגויים חלילה: ודאי, זכות הפולחן היא זכות חשובה מאוד, אבל מה - לא היום. היום זה מסוכן. תבואו מחר. תמיד תבואו מחר. גם אתמול הולך. אבל לא היום. היום סגור.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- מתקפה חרדית: העולים להר הבית מלבים את האש
- ”הרב הראשי תוקף את הקורבנות במקום את הרוצחים“
כך היה נוסח הכותרת הראשית של עיתון הארץ ביום שישי: "המודיעין הזהיר את נתניהו: התגרות הימין בהר הבית תוביל להתלקחות". כן כן, התגרות הימין. כלומר זה שיהודים, נעבעך, חפצים לעלות ולהתפלל במקום הקדוש להם, ושנבחריהם מנסים לעזור להם בכך. עמדת המודיעין, אם תהיתם, הייתה טיפ-טיפה מורכבת יותר מהפלקט בכותרת; "סקירות המודיעין", נאמר בכתבתו של עמוס הראל, "ייחסו זאת לתערובת המזיקה של פרובוקציות מצד שרים וח"כים מימין, לצד בחישה של שורת גופים בצד הפלשתיני: הרשות, החמאס והתנועה האיסלאמית בישראל". את הרשות, החמאס והתנועה האסלאמית לא תמצאו אשמים. מה פתאום, הם הרי גורמי טבע שאין להזיזם; תופעה שמאלנית-גזענית שאתר ביקורת התקשורת לאטמה הגדיר פעם כתפיסת "ערבים כאסון טבע". רק "פרובוקציות" (רוצה לומר, עלייה להר הבית של אדם שכל חטאו הוא שהוא יהודי) של הימין הן הבעיה.
קשה להתכחש לטיעוני הרבנים "מליגה ד'"
חברים נאמנים ל"הארץ" נמצאו, באופן מפתיע או לא, בקרב אישי ציבור ופובליציסטים חרדים. כתב הארץ יאיר אטינגר ציטט באהדה את העיתון החרדי יתד נאמן, שאמר שהבעיה האמיתית אינה לאומית; "הבעיה היא שאנשים מנסים לעלות למתחם הכָּרֵת, ולחלל את קדושת המקום". "גדולי הפוסקים, פסקו את פסקם, הלכה ברורה, שאסור להיכנס למתחם הר הבית", נכתב באותו עיתון.
המשיך בכך גם הרב הראשי, הרב יצחק יוסף, שבהלוויית הנער שלום בעדני, שנרצח בידי מחבל בפיגוע הדריסה בירושלים, מצא את האשמים: "צריך להפסיק את ההסתה שמתסיסים אנשים שעולים להר הבית... אי אפשר שרבנים ליגה ד' יחלקו על גדולי ישראל. אסור ליהודי לעלות להר הבית ולהתסיס את הערבים המחבלים. רק כך יפסיק להישפך דם של עם ישראל".
וכאן צריך לעצור לרגע. את החשש מ"מה יאמרו הגויים" אפשר להבין. אבל בואו נדמיין לרגע שאותו מצב בדיוק היה קיים, רק כלפי תפילות בכותל המערבי - אתר תפילה חדש יחסית. האם גם אז היו החרדים טוענים שאסור לעשות פרובוקציות, או שהיו מחרפים את נפשם להתפלל שם בכל מחיר, באותו מקום שקידשו אותו בני ישראל בדמעותיהם?
כאן אני מבקש לדון בנושא האיסור ההלכתי לעלות להר הבית, אותו איסור שאפשר שבעטיו המלחמה על זכות היהודים להתפלל שם היא כה רפה, זה ש"רבנים ליגה ד'" טוענים שהוא לא קיים אבל אנחנו יודעים שהוא נכון כי כל גדולי ישראל אמרו אחרת. מה נכון? יש איסור הלכתי או לא?
במה הדברים אמורים? תופתעו אולי לגלות, שאין בהלכה שום איסור לטמאי מתים להיכנס להר הבית. לפי חז"ל, אפילו את המת עצמו מותר להכניס לשם. כך שמספיקה טבילה במקווה כדי להיטהר מטומאות אחרות, שאת הטמאים בהן דווקא הרחיקו מההר, והכניסה להר הבית, עד המקום שעמד בו המקדש עצמו, מותרת לגמרי. מה אסור, לפי ההלכה? אסור להיכנס למקום המקדש (לדעת הרמב"ם, שהתקבלה בדרך כלל; יש להעיר שהיו שחלקו עליו גם בעניין הזה וסברו שלאחר שחרב המקדש בטלה קדושת המקום).
הכרעות פוליטיות לצד נימוקים הלכתיים
אבל נעזוב את זה לרגע; הידעתם שהמתחם המכונה בפינו הר הבית, ובפי הערבים אלחראם א-שריף, אינו הר הבית ההלכתי? המשנה קובעת שהר הבית הוא 500 על 500 אמה, כ-250 מטר על 250 מטר. והמתחם הנוכחי? אורך הכותל הדרומי שלו הוא כ-280 מטר, הצפוני - כ-320 מטר, והכותל המערבי - כ-490 מטר. כמעט פי שניים לאורך משטח הר הבית המקורי. הסיבה לכך היא שכפי שיוסף בן מתתיהו מספר, הורדוס הרחיב את הר הבית והוסיף לו סטווים מסביבו: כל זה היה מפואר מאוד אך חכמים לא הכירו בכך כהרחבה של הר הבית מבחינה הלכתית אלא כתוספת חיצונית לו. ממילא חלק גדול מהשטח של אלחראם אשריף אינו קדוש יותר משאר ירושלים, והכניסה אליו מותרת גם לטמאים גמורים.
תשאלו, כיצד נדע מהו הר הבית המקורי? בעניין הזה נערך כבר מחקר מקיף של הרב זלמן קורן, ובהתבסס על שלל ראיות, מן המקורות ומן הממצאים בשטח, הוא הראה לנכון שהמסורת על כך שהסלע מתחת לכיפת הסלע (הצח'רה) הוא מקום קודש הקודשים, מאוששת ומקוימת. משנקבעה נקודת ציון זו, די בקלות ניתן לקבוע היכן היה מקום המקדש, ועד היכן ניתן להיכנס, לאחר טבילה, בלא חשש הלכתי. וכך אמנם נוהגים גם העולים להר הבית, בהם יהודה גליק, להיכנס לדרומו או לצפונו, במקומות שבהם לכל היותר מגיע הר הבית ההלכתי, ולא מקום המקדש.
אמת, הרב קורן עצמו אינו מהתומכים בעלייה להר הבית. במחקר שהזכרתי הוא כותב שאינו בא להתיר עלייה למתחם, כל זמן שאין אפשרות למנוע מאנשים לעבור את הגבול ולהיכנס למקום המקדש עצמו. זו מדיניות הלכתית לגיטימית, ועל בסיסה קבעה גם מועצת הרבנות הראשית את האיסור לעלות למתחם כולו, ואולם יש להדגיש שאין כאן אלא חשש בלבד, ולא שום איסור הלכתי קונקרטי. והרי הרבנות הראשית אינה מקובלת על החרדים עצמם לאף עניין אחר (האם החרדים נוהגים לומר הלל ביום העצמאות, כפי החלטת הרבנות הראשית?), ואף לא על רבים מן הציבור הדתי-לאומי, וממילא אין להחלטותיה תוקף הלכתי מעבר למי שקיבל אותה על עצמו כרב.
יש גם הסבורים שראיותיו של הרב קורן אינן מספיקות, ואם כן מקום המקדש המדויק נתון בספק; ברם יש לזכור שאם אנחנו מסתפקים בעניין זה, גם הגישה לכותל המערבי עצמו עלולה להיות אסורה באיסור חמור, כי כבר איננו יכולים לדעת - שמא גם ממערב לכותל עדיין היה הר הבית?
כיצד אם כן לא חוששים לדעה זו, אבל אוסרים את הכניסה לכל הר הבית, אפילו לחלקים הדרומיים ביותר או הצפוניים ביותר בו, שלכל הדעות אינם יכולים להיות מקום המקדש? לגדולי הפוסקים הפתרונים. נראה שמעבר לנימוקים ההלכתיים קיימות גם הכרעות פוליטיות: לא נוח להתעסק עם כל המתחם הזה, אז בואו נאסור וגמרנו.
בעניינים האלה כבר אמרו חז"ל ש"כוח ההיתר עדיף": כיון שכל כך קל לאסור, חזקה על הרב שמתיר שעשה בירור מקיף יותר בעניין, אם הרהיב עוז להתיר, ואילו הרב האוסר ייתכן שאסר רק משום שלא נכנס לעומק הדברים ולא רצה להתיר מה שלא בירר עד תומו.
אבל יש עוד פרשה הלכתית מעניינת, שיש לתמוה מדוע כבוד הרבנים הראשיים נוטים להתעלם ממנה. ההלכה אינה אוסרת רק על יהודים טמאים להיכנס למקום המקדש; היא אוסרת גם על נכרים להיכנס למקום המקודש הזה. גם יוסף בן מתתיהו מספר על כך שבחיץ המקיף את המקדש "עמדו ברווחים שווים עמודים המכריזים ומודיעים את חוק הטהרה, אלה בכתב יווני ואלה בכתב רומי, היינו שאף נכרי לא ייכנס אל תוך הקודש" (מלחמת היהודים ה ה,ב), והוא אף סיפר על כך שהכתובות איימו בעונש מוות על הנכרי העובר (קדמוניות היהודים טו יא,ה; מלחמות י ב,ד). היו היסטוריונים שחשבו שדברים אלו הם בדיה, עד שנתגלו אבנים שנכתב עליהם בדיוק כך, ביוונית: "איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה".
מצב הפוך
ההלכה, אם כן, ברורה וחד-משמעית: ליהודים
מדוע לא האשימו הרבנים והפובליציסטים את הערבים המלבים את התבערה? מדוע לא פנה הרב יוסף אל הממשלה והאשים אותה בכך שהיא מאפשרת לגורמים הקיצוניים בתנועה האסלאמית וברשות הפלשתינית להבעיר את האזור? מדוע לא הפנה אותה לאיסור ההלכתי - הברור והחד-משמעי - שאסור לנכרים להיכנס למקום המקדש? מדוע רק היהודים המבקשים להתפלל בהר הבית הם מושא זעמו של כבוד הרב ושל עיתונאי הארץ ושאר אנשי השמאל?
נראה שקו אחד משותף להשמטה של אחריות ההתססה הפלשתינית מכותרת הארץ, ולהשמטת האיסור ההלכתי על נכרים להיכנס למקום המקדש מדברי הרב יוסף: החשש "להרגיז את הגויים", המשותף לחרדים מצד אחד ולאנשי השמאל מצד אחר, גובר על כל שיקול הלכתי ומוסרי אחר, בין אם זו זכות הפולחן לליברלים של הארץ, או ההלכה הצרופה ליהודים ולנכרים אצל "גדולי הפוסקים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם