חשבון נפש? תסתכלו בוואטסאפ ותדעו מי אתם
ראש השנה הוא בדיוק הזמן להביא את הלב אל המחויבות לחיים טובים יותר. את השכל הישר וספרי החשבונות כדאי להניח רגע בצד
בעצם שום דבר חדש לא באמת מתחיל. מי שהיה בכיתה ב' לפני החגים, ממשיך להיות בכיתה ב' גם אחריהם. כרטיס האשראי יציין החודש את התשלום השישי משמונה לאיזו קנייה שביצענו כשעוד הסתובבנו פה עם סוודרים וכבר שכחנו ממנה, ממש כמו בחודש שעבר וכמו בחודש הבא. אפילו ימי החג שקוטעים את הרצף הרגיל עטופים בימי עבודה שגרתיים למדי.
עוד כותרות ב-nrg:
-"בהתאחדות לכדורגל עבדו בשיטת יהיה בסדר"
- הדברים שחשף ח"כ ג'מאל זחלאקה השבוע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
למרבה האכזבה, אין שום כפתור ריסטארט שמאתחל הכול מחדש ומנקה באמת את השולחן. ראש השנה במובנו הרוחני הוא בעיקר החלטה של הנפש הלאומית, בלי משמעות ממשית בעולם הרציונלי. גם בעולם המסורת עוונות לא נמחקים להנאתם בסוף מסלול א' בתשרי, אלא נדרשים לחיטוט נוסף ביום הדין הסופי בהחלט. ראש השנה הוא בכלל יום המלכת האל, יום תרועה שלא נהוג להטריד בו את המלך בבקשות אישיות ואפילו לא בהתנצלויות ובהכאות "אשמנו־בגדנו".
גם במישור החברתי, חשבון הנפש הוא תלוי אישיות, לא תלוי תאריך. מי שנוטה לסלוח לסביבתו או להתנצל בפניה, ימצא הזדמנויות גם במהלך השנה. מי שלא מוצא בלבו חמלה או חרטה תדיר, יצליח לחמוק באלגנטיות מהמעמד המביך גם בימי הרחמים והסליחות.
אז מה בכל זאת חדש? זה בדיוק מה שחדש. אווירת הפייסנות שנקבעה לימים אלה היא כל החידוש כולו על רגל אחת. תשומת הלב שאנשים בעלי שכל ישר מפנים דווקא לעמדת הלב, שלא לומר לפרפרי הבטן.
אנשים רציונליים נוהגים לבנות תוכנית שנתית שיהיו בה כמה שפחות הפתעות. כל מנכ"ל מתחיל מבין שהוא לא יכול לצפות כל תנודה כלכלית בארגונו, אבל בדיוק בשביל זה הוא מכניס לתקציב סעיף חריגים. לרוע מזלו, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות מופתע, אפילו מהלא ידוע. הוא לא מחכה לרשימת דרישות מצד הבעלים, אלא מתכוונן לכך כבר מראשית שנת הכספים. בראש השנה, לעומת זאת, האיש המאמין עושה בדיוק את ההפך. הוא אמנם מקבל על עצמו בו ביום החלטות כבדות משקל - הוא מבקש לתקן את עצמו, להביא לשיפורים בכל חזיתות חייו - אבל בו זמנית הוא ממליך עליו את האל, ולמעשה אומר לו: סעיף חריגים – עליך.
ואיכשהו, בבת אחת, הסתירה כביכול שבין תקיעת מלכויות של ראש השנה לבין יום הדין השנתי ביום כיפור, מתחברת מאליה. לאורך כל השנה אנחנו מחויבים לחשוב על התרחישים מראש, ומתמודדים עם כל רעה חולה בהבנה שגורלנו בידינו. אנחנו עושים ביטוח לרכב למקרה של תאונה, ביטוח רפואי למקרה של מחלה ואפילו ביטוח חיים לטובת יקירינו. אנחנו מוכנים תמיד ליום פורענות, גם כשאנחנו עושים כמיטב יכולתנו לא להגיע אליו. אבל יום אחד בשנה – עשרה ימים לכל היותר – האיש המאמין מפנה מקום לישות גדולה ממנו, ומוותר על התכנון המדוקדק. ברגע המכונן הזה הוא מניח את השכל הישר בצד, ומפנה מקום לתבונת הלב והבטן. שם ממש הוא מרגיש את אותם עומקים מבריקים שהשכל לא מאפשר לו להגיע אליהם במהלך ההתמודדות היומיומית. שם, במקום הרגיש הזה, הוא פוגש את עצמו.
דרושה צניעות לא מעטה כדי לוותר על השליטה המוחלטת, גם אם ליום אחד. אבל בדיוק שם האדם חותם על החוב האישי שלו מול סביבתו ומול עצמו. ברגע ההתחדשות המכוונת והמתוכננת הזו, מתחיל התשלום הראשון שלו מתוך 12. בעוד רגע הוא כבר ייכנס לשגרת תשלומים קבועים, ממש כמו ששילם בחודש שעבר וכמו שישלם בחודש הבא. ובכל זאת, כל כך אחרת.
גם מי שמצליח להתחמק מחוויית חשבון הנפש עלול למצוא את עצמו, על כורחו, בתוככי הנבירה העצמית, ועוד באדיבות הטכנולוגיה המודרנית. בשנה האחרונה התעצמה תופעת קבוצות הוואטסאפ, שמביאות את כל משתתפיהן למבחן "דע את עצמך" לא מתוכנן. התהליך מתחיל בדרך כלל בהקמת קבוצות מתבקשות, כמו "משפחה", "עבודה", אולי אפילו "החבר'ה מהתיכון". בהמשך הוא מתקדם לקבוצות פונקציונליות, ומידרדר לתת־קבוצות דוגמת "הורי י"ב עם התלמידים" כנגד "הורי י"ב בלי התלמידים"; "גן תמר עם הגננת" מול "גן תמר בלי הגננת המעצבנת".
החלק המשמעותי למבחן הנפש הוא קבוצות החברים והמשפחה. אתה הרי מחזיק מעצמך בן־אדם עקבי בסך הכול, בעל החלטות שנובעות מתפיסה מסוימת אחת שמסתעפת למיליון ערוצים שונים. ואז בא הוואטסאפ וטורף את האימוג'ים. בבת אחת אתה מוצא את עצמך מצנזר בדיחה חצי־גסה מקבוצה אחת, ושולח אותה בשלוות נפש גמורה לקבוצה אחרת. אתה מוחק בביטול פרק תהלים שנשלח לך בקבוצה משפחתית לרפואת אלמוני שכנראה החלים או לא כבר לפני שלוש שנים, ומקפיד למלמל את המזמור כשאתה מקבל את אותה הודעה ממש מהחבר'ה. באפיק אחד אתה השטותניק המחויך וחסר המעצורים; באחר אתה השמרני להחריד שחברי הקבוצה נזהרים ממנו. סביר להניח שמישהו מהעבודה מת לשלוח לכל החבר'ה בדיחה אינפנטילית שקיבל מבן משפחה רחוק, אבל מתבייש לשלוח רק בגללך. לו רק היה יודע שאתה העברת אותה בקבוצת "עד מתי נובמבר 99'". תתעודד, מישהו בעולם חושב שאתה אינטליגנטי.
בניגוד למבחני "דע את עצמך" מקובלים, כאן אין בתחתית הדף ניקוד שמכוון אותך להכיר את עצמך טוב יותר. אולי ההפך. המקסימום שתוכל להפיק מהתובנה הזו היא שאיינשטיין צדק (ויסלחו לי הפיזיקאים עם הדיוק המדעי), ובשורה התחתונה הכול יחסי. ובכל זאת, זו הזדמנות מצוינת להשליך את התובנה הזו על הסביבה, הרחוקה או המיידית: העולם מורכב. גם העמיתים שלך. גם החברים שלך. כמוך. הפוץ התורן שאתה לא יכול לסבול בקבוצה אחת שלך, משווע לחילוץ מקבוצה חופרת אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם