מצעד הלהיטים

לא יכול להיות שננקה אבק, נחליף אוטו, נוציא בגדים ישנים וצעצועים שבורים ולא ניפטר מכל מיני משקעים שאנחנו אוחזים בהם שנים. לקראת השנה הבאה הגיע הזמן להתחדש

כמו בכל שנה, עם התקרב ראש השנה, יש בכל מקום מצעדים. של האירועים המשפיעים, של שירי השנה, הספרים, המאכלים, השערוריות והנחמות. אני מציעה לכם להכין רשימה נוספת. בואו נכין רשימה של עשרת הגדולים שמעיקים לנו על הנשמה.

אנחנו חיים בתוך ספירלה נפשית, ואחת לכמה אירועים אנחנו חוזרים לאותו מקום נפשי ומתוסכל. אתם מכירים את זה, אותה סיטואציה חוזרת על עצמה לאורך חיים שלמים. לפעמים עם אותם אנשים, לפעמים עם חדשים. פעם במקום מסוים, ופעם במקום שונה לחלוטין. אבל הקושי עולה, מוכר כל כך. המסלול שלו צרוב ורחב, כמו כביש של שלושה נתיבים. אוטוסטרדה של רגשות שליליים.

תקיעה בשופר באדיבות אור תורה סטון

נסו לשבת ולכתוב אותם. את הרגעים האלו. אל תתבלבלו. לא מדובר בדברים גדולים, אלא ברגעים הפשוטים מהחיים. "תמיד כשהילדה מדברת איתי על חברה מסוימת אני נטרפת", למשל. או: "תמיד כשאני רואה אותו מרים יד על אחותו אני גמורה". ויש גם את "תמיד כשהדוד מעיר לילדים אני משתגעת". וגם הכיוון של: "למה אנחנו חייבים לריב תמיד בכניסת שבת?". ולא נשכח את "זה פוגע בי שאני אחרונה בסדרי העדיפויות שלך".

מדובר בדינמיקות חברתיות שעושות לנו רע, התגובה שלנו על כך שהאשימו אותנו שלא בצדק, תגובה כשחייבים לנו כסף. ההרגשה כשעקפו אותנו בתור. מתחים בעבודה לפני מצגות או דיון חשוב. שיחות משוב. שיחות עם אמא. שיחות עם חברות. יציאה שלא הוזמנו אליה, יציאה שהגיע אליה מישהו לא צפוי.

כל אחד והדברים שעושים לו לא טוב. חייבים להבין שזה כמו בטביעות אצבעות, הדברים שמשגעים אותנו לא זהים לכאלו שמשגעים אחרים. אין משפט כזה "אובייקטיבית זה מעצבן", כי מה שאת ראית כ"איזה טיפוס, אפילו לא אומר שלום", השני רואה כ"וואי, נראה לי שמשהו מטריד אותו, אפילו שלום הוא לא אמר".

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אני בעד להכין רשימה, ולהחליט שהשנה אנחנו סוגרים אותה. הרמטית. אוטמים בשעווה והכול. כי בואו נתקדם. החיים פה כל כך קצרים, אנשים מרשים לעצמם — אלוהים יודע איך — לחכות עם דברים. לחכות עם התפייסויות, לחכות עם בירורים, לחכות לשיחה עם הילדים. תגידו, מה נראה לכם, שזה ייעלם מעצמו? יש משקעים שאנחנו סוחבים שנים, משפטים שתקועים לנו בראש ויוצרים את הדרך שבה אנחנו רואים את החיים. מפרשים דברים שלא קרו, נותנים משמעות למילים שלא נאמרו.

די כבר עם זה. שנים–שנים–שנים.
ברפת, הפרות יושבות בתוך הזבל, למה? כי חם שם. בעצם, אולי כי קר שם. לא חשובה העונה, הן שם כי זה נוח. אבל הנוח הזה לא מקדם. אנשים מסיימים דוקטורט, רבנות. קוראים כל יום פרק תהלים, לומדים דף יומי, רואים הרצאת טד, מניקים תינוק מול ערוץ ההיסטוריה. אני אמנם לא הדוברת הרשמית של בית הקב"ה, אבל לי נראה שהכוונה בלימוד הייתה לעשות קודם לימוד עם הלב. ללמוד משהו ולקחת ממנו משהו לחיים. לזוגיות. לחינוך. ליחס להורים. לא יכול להיות שנהיה פאסיביים מול כל העבודה הנפשית שיש לנו.

לא יכול להיות שננקה אבק ושיחים ולא את השטויות שאנחנו נאחזים בהן. נחליף אוטו, נוציא בגדים ישנים וצעצועים שבורים, ולא ניפטר מכל מיני משקעים שאנחנו אוחזים בהם שנים. אז עד השנה הבאה מטפלים ברשימה הזאת. אל תדאגו, בשנה הבאה יהיו כבר עשרה דברים מעיקים נוספים. העיקר שיהיו אחרים. כי עד השנה הבאה, אנחנו נהיה כבר קלים יותר. נוחים יותר. אמיתיים.
motzash.revital@gmail.com
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg