מחאת האתיופים: "המראות הקשים עשויים לחזור"

אחרי המחאה שהסעירה את המדינה, מדברים נציגי העדה האתיופית על התהליכים שקידמה ודורשים לראות חוקים נגד אפליה וגזענות

בחודש אייר בערה הארץ במחאה של בני הקהילה האתיופית על אפלייתם לרעה. ההפגנות התקיימו בתל־אביב, בירושלים, בחיפה ובאשקלון. המחאה הגיעה לשיאה בי"ד באייר בתל־אביב. מה שהחל בהפגנה רגועה ליד מגדלי עזריאלי הידרדר לחסימת נתיבי איילון, ושעות ספורות לאחר מכן להפגנה אלימה בכיכר רבין שבה נופצו חלונות ראווה ושמשות מכוניות, נזרקו אבנים ומוטות לעבר שוטרים והושלכו רימוני הלם. 35 שוטרים ו־11 אזרחים נפצעו במהומות במהלך אותו ערב אלים.

עוד כותרות ב-nrg:
- טראמפ: "מנהיגים אותנו אנשים טיפשים מאוד"
- משיח לא בא: אי אפשר בלי כדורגל בשבת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הפתיל שהצית את חבית חומר הנפץ היה סרטון שפורסם כשבוע קודם לכן, שתיעד שוטר יס"מ ומתנדב מכים את דמאס פיקדה, חייל ממוצא אתיופי. אמנם בעקבות בדיקת המחלקה לחקירות שוטרים סגר היועץ המשפטי לממשלה את התיק הפלילי שנפתח נגד השוטר המכה, אך עבור רבים מבני הקהילה לא זה היה מוקד העניין. מבחינתם, הסיפור של פיקדה היה רק סימפטום ליחס המפלה כלפיהם מצד הממסד והחברה, יחס שלדעתם נובע מגזענות.

בקיבוץ גלויות יש פקקים. הפגנת יוצאי אתיופיה צילום: אמיר מאירי

בעקבות המחאה הקימה הממשלה ועדת שרים בראשות ראש הממשלה לקידום שילובם של אזרחים ממוצא אתיופי בחברה הישראלית. האופוזיציה ניסתה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת טענותיהם של בני הקהילה, אבל מליאת הכנסת דחתה את ההצעה.

ארבעה חודשים לאחר המחאה, נראה שההישג המרכזי שלה הוא בתחום התודעה. אם חשבנו שקליטת יוצאי אתיופיה היא סיפור של שנות השמונים והתשעים, המחאה הזכירה לנו שתהליך קיבוץ הגלויות המבורך שאנו נמצאים בתוכו כבר עשרות שנים כולל לא מעט משברים וקשיים. או כמו שאומר אהרן רזאל באחד משיריו החדשים: "בקיבוץ גלויות יש פקקים".

בתוך הקהילה האתיופית נחלקות הדעות בנוגע לתוצאות המחאה. מבחינתו של פנטה מסגנאו, מפעילי המחאה הרדיקליים, המאבק ברחוב נמשך, גם אם על אש קטנה. רק במוצאי השבת האחרונה הוא הגיע עם פעילים נוספים למחות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, ולקרוא לו לשנות את החלטתו לסגור את התיק נגד השוטר שהכה את פיקדה. ביום שני הם כבר הקימו אוהל מחאה מול ביתו של וינשטיין בהרצליה, ובימים האחרונים הם מאיישים אותו.

מסגנאו אומר השבוע שהוא וחבריו מתכוונים להמשיך במחאה עד שיראו תוצאות. "אנחנו רוצים לראות חוקים נגד אפליה וגזענות, ואנחנו רוצים שווינשטיין ישנה את החלטתו ויפתח שוב את התיק". מסגנאו מודע לכך שאש המחאה כמעט כבתה, אבל יש לו אורך נשימה. ההישג המרכזי של המחאה היה יצירת מודעות, הוא אומר. אבל מתוצאות ממשיות אנחנו עדיין רחוקים.

מי שמשמיע קול מתון יותר הוא מני יאסו, שהיה פעיל בתחילת המחאה אבל "הוריד פרופיל", כהגדרתו, אחרי ההפגנה השנייה שהתקיימה בתל־אביב. "המחאה הייתה חשובה כדי לעורר עניין", אומר יאסו, "אבל עכשיו צריך לפעול בדרכים אחרות כדי ליצור שינוי. הפגנה היא אמצעי ולא מטרה. בנוסף, האלימות המשטרתית היא רק סעיף קטן בבעיות של הקהילה. הבעיה העיקרית היא האפליה שקיימת כלפינו בתחומים רבים, ועכשיו צריך למצוא את הדרכים האפקטיביות לקדם את השילוב של בני הקהילה בחברה". יאסו, המתגורר באשקלון ועוסק בתחום הספורט, הגיש לאחרונה למשרד התרבות והספורט תוכנית מפורטת לשילוב מיטבי של יוצאי אתיופיה בתחום הספורט. הוא מספר על התקדמות בכלל התוכניות הממשלתיות לשילוב בני הקהילה, וזוקף לזכות המחאה את זירוז התהליכים בנושא.

החמודים הפסיקו לשתוק

גם חברת הכנסת לשעבר פנינה תמנו־שטה, שליוותה את המחאה מראשיתה וממשיכה לפעול לקידום עניני הקהילה, מזהה כמה תהליכים שהמחאה זירזה: "עוד לפני המחאה, בפברואר 2014, נתניהו נתן הנחיה לגבש תוכנית לאומית חדשה לשילוב יוצאי אתיופיה", היא אומרת. "כמי שמעורבת בגיבוש התוכנית אני יכולה להעיד שהעבודה עליה תפסה תאוצה בעקבות ההפגנות. נתניהו הופתע מעוצמת המחאה, והחליט להיכנס לעובי הקורה בכל תחום שהתוכנית עוסקת בו".

אחד המהלכים שקיבל תאוצה הוא סגירת המסלולים הנפרדים ליוצאי אתיופיה בצה"ל. תמנו־שטה ופעילים נוספים בקהילה פועלים כבר זמן רב לסגירתו של קורס אמיר, שמכין חיילים יוצאי אתיופיה לשירות הצבאי. לטענת אנשי הקהילה לקורס כזה כבר אין זכות קיום, וכרגע מסתמן שהוא ייסגר בקרוב. מהלכים נוספים שתמנו־שטה פועלת לקדם במסגרת התוכנית הלאומית הם תוכנית פינוי־בינוי לשכונות שמתגוררים בהן יוצאי אתיופיה, סיוע במשכנתאות לצעירים יוצאי אתיופיה, הנגשה של השפה האמהרית, הכפלת מספר המגשרים במערכת הבריאות, ותוכנית למיגור גזענות וקידום סולידריות ושוויון בחברה הישראלית.

"קהילת יוצאי אתיופיה במצב לא טוב", אומרת־תמנו שטה. "יש אחוז תחלואה גבוה בתחום הנפשי ובתחום הסוכרת. נפתחים תיקים פליליים לצעירים באחוזים שחורגים מכל נורמה אפשרית. קיים שבר אמון בין המשטרה לקהילה, והקושי הכי גדול הוא התמודדות עם אפליה סמויה. משתתפי המחאה רצו להשמיע זעקה שהציבור הישראלי כולו יבין, ולא רק השלטון. עד המחאה, המאבקים למען הקהילה נשארו של בני הקהילה בלבד ולא הייתה התעניינות תקשורתית משמעותית בנו. המחאה הצליחה קודם כול במישור התודעתי, וזה הישג בפני עצמו. המודעות לבעיות של הקהילה עלתה גם בממסד, גם בתקשורת וגם בקהל הרחב. בנוסף, יש היום יותר נכונות בקרב מקבלי ההחלטות לפעול בנושא, אבל אין לדעת איך זה ייגמר כי בסוף הכול צריך להיות מעוגן בתקציבים".

תמנו־שטה מזהה גם בעיות פנים־קהילתיות שהמחאה הציפה. "הקהילה הבינה שעדיין יש בה חוסר תרבות של מנהיגות. לא למדנו להתכנס אחרי מנהיגים, ונוצר ואקום שאליו נכנסו ארגונים קיצוניים ואנשים קיצוניים שמסיטים את המחאה לכיוונים מעוותים ומוטעים. למרות שהיה חשוב לשבור את התדמית של החמודים שתמיד ישתקו, היה שלב שבו ההפגנות היו צריכות להיפסק כי הן החלו לעורר אנטגוניזם כלפינו בקרב הציבור הרחב".
לכולם ברור שהבעיות שהציפה המחאה אינן עומדות להיפתר בטווח הקצר. "ההשקעה צריכה להיות לעשור", אומרת תמנו־שטה. "עם זאת, יש דברים שאפשר לעשות באופן מיידי, כמו למשל לאשר את המלצות הועדה שקובעת שמותר ליוצאי אתיופיה לתרום דם. זה פצע פתוח ומשבר אמון עם הממסד, שחייבים לתקן אותו ללא דיחוי". בפרספקטיבה של ארבעה חודשים, תמנו־שטה לא פוסלת את האפשרות שהמראות הקשים מהרחוב יחזרו. "אם המציאות העגומה לא תשתנה, בעוד כמה שנים נמצא את עצמנו באותו מקום".

מתשרי ועד אלול - 12 החודשים האחרונים היו עמוסים באירועים, התרחשויות ומעשים שזעזעו, שימחו או עיצבו אותנו. סדרת הכתבות "חוזרים אחורה, מסתכלים קדימה" שבה אל הגיבורים של הרגעים ההם.