"ואז קלטתי: גלי זה יגאל, הרוצח של רבין"
היה לה אב חייכן ושתקן, אמא נדיבה וחברותית, אח בכור בעל ידי זהב ועוד אח, שיודע יותר טוב מכולם. ואז אחד האחים הפך לרוצח המפורסם במדינה, והחברה שלי דיתי לא ידעה אם החתונה שלה בכלל תתקיים
"רק שזה לא יהודי! רק שזה לא רוצח יהודי!". בחנייה של מסעדת "בא־לגן" הפתח־תקוואית, השמועות על יריות בכיכר כבר הפכו לידיעה ודאית. לחשושים וקריאות הלם עלו מיושבי המסעדה - רובם ככולם מהמגזר הדתי־לאומי - שהחלו להתפזר לבתיהם. אחד הסועדים הציץ בביפר ופנה לרכבו בפנים מתוחות. מישהי אחרת חזרה שוב ושוב על מנטרת "רק לא רוצח יהודי". מזועזעים נכנסנו גם אנחנו לרכב, יחד עם זוג חברים טובים. מוותרים על המסלול שהזמנו בבאולינג המקומי, נוסעים ישירות הביתה.
עוד כותרות ב-nrg:
• חשד: מחבלים התחפשו לחרדים, יידו אבנים ודקרו ישראלי
• החורף חזר: גשמים, רוחות והפסקות חשמל
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
במהלך הנסיעה ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, ואוי כמה שאנחנו נדהמנו. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח בתום עצרת תמיכה בדרכו המדינית. הם קראו לזה עצרת שלום. אנחנו ראינו ברחובות באותה תקופה תמונות מלחמה. ובכל זאת, גם במלחמה האיומה ההיא, ראש הממשלה היה מהצד שלנו. ואיך ייתכן שמישהו מאותו צד ירצח אותו?
רגעים ספורים אחרי כן כבר ידעו לומר את שמו של הרוצח: יגאל עמיר. סטודנט חבוש כיפה בן 25 מהרצליה. החבר שלנו פלט קריאת בהלה: "אני מכיר אותו! הוא היה איתי בצבא!".
לרגע עבר בי הרהור: אני לא מכירה אף אחד מהצבא שלו. רק את גלי, אח של דיתי. ואז זה הגיע והכה בבת אחת: אלוהים אדירים! גלי זה יגאל! מהרצליה! יגאל עמיר – רוצח ראש הממשלה!
מכל החברות שלמדו איתי בכיתה, דיתי (ורדית) ובני משפחתה היו הכי פחות מזוהים פוליטית. משפחה תימנייה וחביבה מהרצליה. אבא צנוע ושקט, סופר סת"ם בעל חזות חרדית. מחייך תמידית אבל מדבר מעט מאוד. אמא חמה שתמיד רצתה לפנק אותנו במילים טובות ובממתקים, אישה עליזה וקופצנית כמו הבת שלה. אחת ששמחה לארח את החברות של בתה; שמצטרפת לשיחה וכמו מצטערת שהיא כבר עברה את הגיל כדי לבלות איתן. פעם אפילו קפצה לאולפנה עם ארגז ארטיקים נדיב וחילקה לכולן, סתם בלי סיבה מיוחדת. גננת מוערכת שאמרו עליה שכדי לתפוס אצלה מקום, כבר בהריון מוכרחים להכניס את הילד לרשימת ההמתנה. הגן שניהלה היה פתוח וליברלי, ואפילו האליטה החילונית בעיר שלחה אליו את ילדיה.
האחים הקטנים של ורדית היו אז צעירים מאוד. האח הבכור גיאצ'וק, הוא חגי, היה בעל ידי זהב. הוא זה שתיקן לה מערכת סטריאו ישנה בעזרת סוללות ענק שהדביק מחוצה לה, כדי שנוכל לשמוע מוזיקה בחדר בכיף. הוא זה שאומרים שהנדס את כדורי הרצח. והיה גם גלי.
גלי היה המבריק, החריף, השחצן. זה שנתן לכל מי שסובב אותו, ובכלל זה בני משפחתו הקרובה, תחושה שהם לא חכמים מספיק, שהם קטנים עליו. הוא היה מבוגר מאיתנו בשנה אחת בלבד. תלמיד בישיבה החרדית־מודרנית "היישוב" שבתל־אביב. יושב ברזלים שהחזיק חברה חילונית מהשכונה כמעט לאורך כל שנות התיכון. "שבבניק", במושגים שלנו. פעם ניסה להכיר לחברות של ורדית את אחד מחבריו, אבל רובנו ויתרנו על ההצעה באלגנטיות.
ואז, שש שנים אחרי שסיימנו את לימודינו המשותפים, הגיע הרצח. וההלם. לזעזוע מעצם המעשה הנתעב הצטרף ההלם מזהותו של הרוצח. בתקשורת דיברו על החממה שבה גדל פרי הבאושים הזה. שורה של רבנים מהמחנה הציוני־דתי נשלחה לחקירה בחשד להסתה. המחנה המתנחלי ותומך ההתנחלויות כולו עלה על דוכן הנאשמים במשפט שדה תקשורתי. ואנחנו, החברות של דיתי, לא הבנו בכלל על מה הם מדברים. מה ליגאל, שהכיפה שלראשו לא ידעה מגע מסרגה מימיה, ולמגזר שלנו? מה לאיש מלא החשיבות העצמית, שמצהיר שהוא מבין את הרמב"ם יותר טוב מכולם ושהרבנים הם חבורה חסרת אמירה ואומץ - ולאמונת חכמים? יגאל ובני משפחתו הרי לא היו מעולם באחת מתנועות הנוער המזוהות עמנו - לא בני עקיבא, לא עזרא ולא אריאל. הוא לא למד בישיבת בני עקיבא, ואפשר לנחש שהשירות שלו במסגרת ישיבת הסדר היה מטעמי נוחות יותר מאשר מטעמי אידיאולוגיה משותפת.
חלפו ימים ספורים בלבד עד שהבנו שההאשמה הקולקטיבית מנותקת־ההקשר הזו כאן כדי להישאר. גרתי אז בבת־ים ועבדתי בתל־אביב. כיכר מלכי ישראל, ששינתה באותו שבוע את שמה לכיכר רבין, הייתה חלק ממסלול הנסיעה היומי שלי. אני זוכרת את עצמי, חודשים אחרי הרצח, חוששת לחייך למשמע שיר נעים באוזניות של הווקמן שעה שהאוטובוס שלנו היה חולף לצד הכיכר. שמא איזה עיתונאי חרוץ יצלם את הדוסית כסויית הראש כשהיא מחייכת להנאתה בסמוך למקום הפשע. מחלת הרדיפה הזו מלווה אותנו לאורך שני עשורים, אבל הייתה בשיאה באותה שנה ראשונה. בימים שלאחר הרצח התחננתי לבעלי שיוציא מהספרייה הביתית כמה ספרים שקנינו בשבוע הספר האחרון, ביניהם ספרו של אורי מילשטיין, "תיק רבין: איך תפח המיתוס". אפילו את "מקום תחת השמש" של בנימין נתניהו חששתי להחזיק אז בבית. באווירת הימים ההם קשה היה לנחש כמה רחוק ילכו חוקרי ההסתה.
על חשיפת ההיכרות המקדימה עם הרוצח, גם אם הייתה מוגבלת ובעיקר דרך אחותו, לא היה מה לדבר. הסוד הזה נשמר בקנאות, בחשש. בפחד אמיתי שיסמנו אותנו כקיצוניות, רק משום שהכרנו איכשהו את המשפחה. "כשזה מגיע לרצח רבין, אין מקום להיגיון", אמרה אחת החברות. ובאווירה הזו, לך תסביר לזר את חוק הדתיים השלובים. לך תתנער מאדם שהכרת במקרה.
בתוך כל הצער והזעזוע והבלבול, היה עוד דבר. שולי, כאילו לא חשוב, אבל בעל משמעות רבה בעבור דיתי. זו שכמו מרבית בני משפחתה נקלעה לפרשיית הרצח שלא ברצונה, ומבלי שהייתה לה כל שליטה בעניין. שוודאי הייתה מזועזעת מהרצח ממש כמונו, אלמלא הייתה פתאום בעמדת האחות המבולבלת של הרוצח. דיתי הייתה מאורסת. שבועות בודדים לפני הרצח התבשרנו בשמחה שמצאה לה בן זוג. אנחנו, החברות הקרובות, היינו כבר נשואות והתרגשנו מאוד. אלא שבבת אחת היטלטל עולמה. השמחה הגדולה נגדעה, ופתאום החתונה כולה עמדה בספק. משפחת החתן המיועד חששה מהנישואין ואף שקלה לבטל הכול.
נפגשנו בביתה, כמה חברות קרובות, דואגות וחוששות. חנינו רחוק. כלי תקשורת שונים ארבו שם לכל מי שהעז להתקרב. הבית החד־קומתי היה מוקף כמו מבצר שלא ברור אם יושביו מוגנים בתוכו או כלואים בו. דיתי חייכה חיוך שקט. שקלה מילים. הייתה שונה מאותה בחורה קופצנית שלמדה איתנו שנים בודדות קודם לכן. אהבתי אותה אהבת נפש, וסלדתי מאחיה באותה עוצמה.
בסופו של דבר החתונה התקיימה תחת שמירה קפדנית. הפגנות קולניות ששודרו שוב ושוב בערוצי הטלוויזיה הכריזו: "המדינה בוכה ומשפחת עמיר חוגגת". חיבקנו את דיתי, רקדנו איתה. ואז התחילו לנגן את "הוא יגאל אותנו", שיר פופולרי באותם ימים, שפתאום קיבל משמעות חדשה. בשלב זה פרשתי מהמעגל ולא חזרתי לרחבת הריקודים. נדמה לי ששם התחיל נתק מסוים שהלך והתחזק עם הזמן. למרות הקשר החם שנשמר בין בנות הכיתה, דיתי הגיעה מעט מאוד למפגשים כיתתיים. גם כשהגיעה, במעין הסכמה שבשתיקה מעולם לא שוחחנו על הרצח. כל התייחסות למשפחתה הייתה דרך שאלות טכניות בלבד.
לאורך השנים ראינו את המשפחה נכתשת בתקשורת. האבא עוד ניסה להתנצל בשידור, אבל את מי זה עניין. אמא גאולה הפכה לדמון הלאומי. בריאיון הראשון שלה לעיתון גדול ניכר היה שהיא עושה כל מאמץ לרצות את המראיינת. פותחת בפניה את הבית, מנסה להסביר, לשתף במחשבות המטרידות, בהלם ובדאגה לבן שלה. כן, לבן שלה. בניגוד למה שציפו ממנה, גאולה התעקשה להסביר כי למרות הכול, בשבילה הוא בן. היא עדיין לא הצליחה להבין את מניעיו, ונראה שהשתדלה להיאחז באמירות אמוניות כמו "הכול משמיים". הכתבת לא ריחמה עליה. עוד לפני שבכלל התייחסה לדבריה, היא ריסקה את דמותה והגחיכה אותה בלי למצמץ – מזוויות אפה ועד לטון קולה.
גם במחנה שלנו בזו לה רבים. אמרו שהיא לא יודעת להתבטא, שהיא מפילה את עצמה באמירות לא רציניות. אבל אני ראיתי את האמא מלאת המרץ של דיתי כמו לביאה שמחזיקה בציפורניים את המשפחה המתפרקת, ומבקשת שלא לטבוע. ראיתי אותה שוקעת ועולה, מתייאשת וקמה. וחשבתי על החיים שיכלו להיות לה אלמלא הבן הסורר שיצא משליטתה. הבטתי בתמונתה שבעיתון וראיתי אישה שאין לה מושג איך להתמודד עם מה שהבן שלה עשה לראש הממשלה, לחברה הישראלית, וגם לה. הבן שלפי עדותה היה שונה מכל ילדיה, שאי אפשר היה לנהל איתו שיחה שאינה ברומו של עולם, שהתקשורת הבין־אישית הפשוטה לא התקיימה עמו גם כשכבר ישב בכלא, שינה לחלוטין גם את חייה שלה.
משפחת עמיר לא הייתה בעלת מודעות פוליטית עמוקה. אהבה ותמיכה ביישוב ארץ ישראל – כן. פעילות פוליטית או אידיאולוגית אחרת – ממש לא. על פי עדותו שלו, יגאל עמיר נתפס לנושא המאבק על ארץ ישראל רק לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערכת המכפלה, כשעמיר עצמו היה כבר סטודנט למשפטים. בניגוד למקרי רצח אחרים, כמעט ולא נעשה בעשרים השנים האחרונות ניתוח פסיכולוגי של הרוצח. כולם היו עסוקים מדי בהפניית אצבע מאשימה לכיוון נתניהו והמתנחלים, ולא התכוונו לתת לימין הנחות על ידי בניית זהות בעלת סעיפים נפשיים לרוצח עצמו. אולם שיגעון הגדלות שעולה מכל שורה בעדותו של עמיר, כמו גם ההערצה לגולדשטיין, מספרים סיפור אחר. החשש המגוחך שמביע רוצחו של מנהיג נבחר מפני אנרכיה שיגרמו מעשי רצח דומים בעתיד - מלמד על הצורך של האיש להירשם מעל דפי ההיסטוריה בכל מחיר, ולשמור שמעמדו יישאר בלעדי.
השנים הארוכות שעברו שינו את יחס המשפחה לרצח. בזמנו עוד אמרו שהאב אפילו הצביע פעם למפלגת העבודה בבחירות לכנסת. מהיכרות חלקית עמם אפשר לקבוע כמעט בוודאות שלולא היה בנם הרוצח, הם היו מזועזעים מהמעשה ממש כמו רוב מוחץ של תושבי ישראל. אלא שהקשר המשפחתי לרצח שינה את עמדתם עם השנים. הם הלכו והסתגרו בתוך חברה שנתנה להם תמיכה רגשית, והתנתקו מהשאר.
כשביקשתי לאחרונה לשוחח עם חגי עמיר, הוא סירב בתוקף להתראיין, "בטח שלא אליכם במקור ראשון".
שאלת ה"בטח שלא אליכם?" נענתה בתגובה חריפה ומלאת שאט נפש. חגי דיבר בנימוס, בטון שקט ולא מתלהם, אבל לא הסתיר את הבוז העמוק שחש כלפי המחנה הדתי־לאומי. "הציונות הדתית לא יודעת להיות לוחמת", אמר לי. "לעולם אף אחד מכם לא היה עושה מעשה כזה, כי אתם לא יודעים להילחם על האמת".
מדוע הוא מסרב לומר את הדברים בריאיון? פשוט משום שהוא לא סומך על אף אחד, ואותנו, הדגיש, הוא שונא במיוחד. "כולם נציגים של הממלכה, של השלטון", אמר, "ובמיוחד אתם. מיישרים קו".
בפרספקטיבה של עשרים שנה, שאלתי, אתה מתחרט על חלקך ברצח? היום אתה רואה את הדברים אחרת? "מה פתאום?" ענה האח, זה שבכמה כלי תקשורת כבר מיהרו לקשור לו כתרי שמאלנות בלי להבין לעומק את עמדותיו המורכבות.
רצחתם אדם, אני אומרת. אבל חגי לא מתרשם: "באוסלו נרצחו אלפים, והשמאל אחראי לזה".
מאז שהשתחרר מהכלא הפך לפעיל בפייסבוק, גם אם יש לו רק מספר צנוע של עוקבים. את קריאותיו נגד הממשלה בזמן מערכת "צוק איתן", פירשו בטעות כלא פחות ממהפך אידיאולוגי. כך גם את קריאתו נגד פגיעה צה"לית בעזתים, או דבריו על היעדר חשיבות לקיומה של מדינה יהודית. מי שמקשיב היטב לדברים, רואה שהוא פשוט יוצא נגד הממלכתיות על כל סעיפיה, ומוותר על המדינה היהודית כל עוד היא אינה מתנהלת לפי ההלכה היהודית. הסלידה שלו מה"ממלכתיות" עולה עשרות מונים על סלידתו מאויבי ישראל. השפלים ביותר בעיניו, כאמור, הם בני המחנה הציוני־דתי.
בשיחה איתו הרהרתי בקול רם בכך שיש משהו אירוני בהתנערות והבוז שהוא חש כלפי המחנה הסרוג, בעוד אותו מחנה מואשם מזה עשרים שנה ברצח שחגי עצמו סייע לביצועו. "זה כי אתם אפסים", ענה לי. "למה הימין הדתי לקח אחריות? מה לכם ולזה? מי ביקש מכם את זה? הייתם צריכים לנהוג כמו החרדים או כמו השמאל. אם מישהו מאשים אותם במשהו, הם לוקחים אחריות? הם מתנצלים? הם מתעלמים. הם בטוחים בעצמם. גם החרדים וגם השמאלנים. אתם מסתובבים עם ראש באדמה. זו אשמתכם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם