הפתרון הציוני: להאמין שאנחנו כאן כדי להישאר
במקום הנהי והבכי על "המדינה הדו לאומית" ו"הלנצח נאכל חרב", על הציבור וראשיו לדבוק בעקרונות הבסיסיים של עלייה, התיישבות ודבקות בארץ. הציונים הראשונים התעקשו והאמינו גם כשדרכם הייתה חסרת סיכוי. זה בדיוק מה שעלינו ללמוד מהם
יללות ה"כך תיראה המדינה הדו לאומית", הסתיימו? נהיות ה"הלנצח תאכל חרב", נדמו? בכיות ה"ככה זה כשאין פתרון מדיני", חדלו? יופי. אפשר עכשיו להתחיל לדבר.נלך ברשותכם מהסוף להתחלה. "פתרון מדיני", אין לאף פוליטיקאי בישראל. את הקביעה, "המקסימום הישראלי לא מגיע למינימום הפלסטיני", לא ניסח נפתלי בנט אלא שר החוץ לשעבר, שלמה בן עמי, איש שמאל מובהק ודיפלומט מקצועי שהיה ליד ערפאת וברק בוועידת קמפ דיוויד, וראה כיצד חלומות השמאל מתרסקים על סלעי המציאות. נכון שהשמאל מפנטז על מדינה פלסטינית וגם לא מפסיק לדבר על הסכם קבע. אבל למעשה ההצעות שלו ריאליות בדיוק כמו רעיונות הסיפוח של הימין . את אלה ואת אלה לא ניתן להגשים. כך שבשורה התחתונה לשמאל יש הרבה דיבורים אבל פתרון מדיני מעשי – בדיוק כמו לימין – אין לו.
גם ביחס לתלונת ה'לנצח תאכל חרב', אין באמת הבדל בין שמאל וימין. לא תמצאו ישראלי שפוי אחד הסבור שניתן יהיה אי פעם לסגור את צה"ל, או אפילו לכרסם משמעותית בכוחו. גם אלופים שהפכו ליונים פוליטיות משוכנעים שבכל תרחיש ישראל תזקק לצבא חזק ומרתיע. לכן זהבה גלאון שלחה ובצדק את בנה ליחידה קרבית. לכן את המכתם החכם "הרוצה בשלום יכון למלחמה", ניסחו הרומאים לפני מאות שנים. כי אם לא אנחנו לא נאכל חרב - חיות האדם האזוריות יאכלו אותנו. פשוט ונורא עד כדי כך.
הסוגיה הרגישה והמסובכת מכולן היא הדו לאומיות. שאלת השתלבות הערבים בתוכנו מעוררת חששות ובעיות שגם להן אין פתרון פשוט וחד משמעי. אבל אם ללמוד מניסיון העבר, דווקא האתגר הכביר הזה גם מסמן את מתווה הפתרון. אפשר לקרוא לו הפתרון הציוני. זה אמנם לא מענה מידי או חותך, אלא תהליך ארוך טווח, אבל הוא נראה כסביר ביותר וכטוב ביותר, אם רק נדע להתעקש עליו. אפשר לקרוא לו הפתרון הציוני.
הציונות האמינה מראשית היווסדה שעל היהודים להיאחז בארץ ישראל גם כשהתנאים הבינלאומיים לא פשוטים, ואפילו אם הערבים נהנים מרוב דמוגרפי. ראשי היישוב היהודי בפלסטינה לא חשבו שבעיותיהם ייפתרו ביום אחד. הם גם לא ידעו האם ומתי יקבלו מדינה ומה יהיו גבולותיה. הם פשוט האמינו, ופעלו בהתאם לאמונה. במקום עכשוויזם, הם חשבו שאם יעשו את הדבר הנכון לשעתם – קרי לדבוק בארץ, להביא עולים, לשמור על הביטחון ולקדם לגיטימציה בינלאומית – סופו של חלומם להתגשם. הם לא אימצו רעיונות ויתור נמהרים, ולא התכופפו כאשר מעצמות שמו להם רגליים. לקח להם בערך 50 שנה, אבל בסוף המדינה קמה.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אשר לערביי הארץ, גם כאן התרחש תהליך לא פשוט, שבטווח הארוך במידה רבה הצליח. בסוף מלחמה העצמאות היוו הערבים כ-15% מכלל תושבי המדינה. במשך 15 שנה הם חיו תחת ממשל צבאי. מאז בתהליך אטי שעדיין לא הסתיים, הם משתלבים בחיי המדינה. פה ושם עוד צצים בקרבם גילויים לאומניים, אבל הרוב המכריע מצביע ברגליים, דוחה את הטרור, כומס את השאיפות הלאומיות, משלים עם קיומה של ישראל ומפנים שאין לו מדינה טובה יותר לחיות בה.
מה שקרה עם מי שמכונים היום ערביי ישראל, הוא מה שצריך לקרות עם אחיהם ביו"ש. אולי לא בדיוק אותו פתרון פוליטי, אבל בהחלט אותה תובנה רעיונית. עליהם להפנים שהיהודים כאן כדי להישאר, ושלא חשוב באיזו דרך ינקטו, אנחנו לא נזוז מפה. יהודי-ישראל מצידם צריכים לעמוד על העקרונות הציוניים של היאחזות בארץ, הבאת עולים ושמירה על הביטחון. בטווח הארוך, אולי הארוך מאוד, הקוביות יסתדרו. אולי יהודי ארה"ב יגיעו אלינו בהמוניהם בעוד 5 שנים, או 50 שנה. אולי תהיה התפתחות גיאו-אסטרטגית אחרת שתשנה את המצב מן היסוד.
הפתרון הפוליטי יגיע כאשר התנאים יבשילו. עד אז, מה שעם ישראל, מדינת ישראל וממשלת ישראל, צריכים לעשות הוא לדבוק בעקרונות ובמדיניות הנכונים, ואת אותם חלקים סקפטיים בציבור לעודד ולחזק. אם נהיה אנחנו, שמצבנו היחסי מצוין, אופטימיים לפחות כפי שהיו אבותינו, יש את כל הסיבות לחשוב שנגיע להישגים גדולים לפחות כמו אלה שלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם