נשיכה צרפתית

שומו שמיים, הזדעזעי ארץ. רחלי מלק–בודה החליפה את תמונת הפרופיל לדגל צרפת וחטפה על הראש

דגל צרפת אחד הספיק בשביל להפוך אותי, נכדה לניצולת שואה, בת לאב שהוא גם אח שכול, לבוגדת ואנטישמית. 13 איש אנפרנדו אותי בכעס. אחרים קראו לי צבועה, והיו גם נשמות טובות שלא שכחו לאחל לי בפרטי שאמן וסודנים יפגעו בי ברחוב חשוך בלילה אפלולי במיוחד.

האמת שהמגמה הזאת נמשכת כבר כמה חודשים טובים. מאז שהעזתי להעלות על דל מקלדתי ראיון עם סתיו שפיר ולתהות בשבוע שעבר מדוע הציבור הסרוג אדיש לסוגיית הגז, יש מי שחושדים בטעות שעברתי צד.
אז קודם כול צפירת ארגעה: אני עדיין ימנית. ומתנחלת. ואפילו חסומה אצל רונית ורד בפייסבוק. אבל לפעמים, אני מודה, מביך אותי להשתייך למחנה הפוליטי שלי. מביך אותי לראות אנשים ששומעים על 132 קורבנות טרור בפריז והדבר הראשון שעובר להם בראש זה "אולי עכשיו הצרפתים יבינו מה זה". מביך אותי לראות את ההמון המתלהם מטיח בזהבה גלאון האשמות על אנטישמיות ולא שם לב שהיא מגנה בעקביות כמעט כל פיגוע טרור שמתבצע פה, כולל הרצח של בני משפחת ליטמן מהשבוע האחרון.

טרור בפריז צילום: צביקה קליין

אבל הכי מביכה היא המהירות הבלתי נתפסת שבה חלק מהישראלים ניצלו את אירוע הטרור בשביל לעסוק, שוב, בעצמם. האנשים האלו כנראה הרגישו מאוד חתרניים כשהחליפו תמונה לדגל ישראל כאות מחאה.
132 אנשים מתו בתוך שלוש שעות. איך בדיוק אתם הפכתם למרכז הסיפור? מה, באמת לא ברור לכם למה פיגוע המוני תופס יותר תשומת לב מסדרת פיגועים מתמשכת? זו דרכו של עולם ואין לזה שום קשר לאנטישמיות. אפשר לחשוב שאצלנו בישראל הזדעזעו יום אחר יום מטבח האזרחים בסודן.

- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ולא שחסרות סיבות להתעצבן על הצרפתים. התמיכה שלהם בסימון מוצרי ההתנחלויות בהחלט שערורייתית. אבל אפשר גם להיות הוגנים ולזכור שהם הפגינו את העמדה הנוקשה ביותר מבין המעצמות כלפי תוכנית הגרעין האיראנית. ושעיריית פריז התעקשה לקיים את "יום תל אביב" על גדות נהר הסיין למרות איומים חוזרים ונשנים מצד גורמים פונדמנטליסטיים. ושהצרפתים גינו את הפיגוע באיתמר, את חטיפת הנערים, את רצח התינוקת חיה זיסל בראון הי"ד, ותמכו בזכות ההגנה של ישראל על עצמה במבצע צוק איתן. אבל הרי העובדות לא באמת מעניינות, רק אל תיקחו מאיתנו בשום פנים ואופן את חדוות ההתקרבנות הלאומית.

האמת שיש לי סיפור אישי לא סגור עם פריז עוד מ–2012. יום לאחר הפיגוע בשדה התעופה בבורגס היינו בדרכנו לנמל התעופה שארל דה גול בתום טיול משפחתי בבירה. האווירה ברחובות הייתה מתוחה. פחדנו אפילו לדבר בעברית. איך שנכנסנו לצ'ק–אין זיהו שאנחנו ישראלים ומיהרו להוביל אותנו לאזור מאובטח. עשרות חיילים נכחו במקום ולא הזיזו מאיתנו את העיניים.

תוך כדי ההמתנה שאלתי את אחד המאבטחים למה הם שומרים עלינו כל כך חזק. הוא סימן בראשו לכיוון הדגל שעמד מאחוריו.

רק אז הבנתי את משמעות המילים חירות–שוויון–אחווה באתוס הפריזאי. רק אז הבנתי שהעם הצרפתי אולי יכול לתמוך בסימון מוצרים מההתנחלויות, אבל ייאבק בקנאות על זכותם של היהודים לחיות כמיעוט במדינה הזו. זאת הסיבה שהמהגרים היהודים שהגיעו לצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה לא נאלצו להתמודד עם "מבחן בוזגלו". זאת הסיבה שממשלת צרפת השיקה תוכנית למלחמה בגזענות בעלות של 100 מיליון אירו, וזאת ככל הנראה גם הסיבה לכך שבמהלך מבצע אנטבה קברניט המטוס הצרפתי התעקש להישאר עם החטופים היהודים שהופרדו מיתר הנוסעים.

אבל יש אנשים שבטוחים שהם מחזיקים בזכויות היוצרים על הציונות והפטריוטיות. וזו תכונה שלצערי הפכה להיות מנת חלקו של נתח גדול, גדול מדי, מהציבור הימני בישראל. מין אטימת אוזנים אוטומטית, התרחקות שהפכה להיות כמעט דתית. כאילו שאם לרגע נקשיב או נביע הזדהות עם מישהו מהעבר השני, נמצא את עצמנו מנגבים חומוס עם חנין זועבי על חורבות יצהר.

אז אני דורשת מעצמי לא להיות כזאת. אני דורשת מעצמי להתבונן במציאות ולהציג עמדה ימנית טיפה יותר מורכבת. אני דורשת מעצמי לא להיכנע לבריונות הזו שמנסה להכתיב לי איך להיות ימנית, ממה עליי להזדעזע, ועם מי אסור לי להזדהות.

‏motzash.rachel@gmail.com
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg